תפקחי את העיניים, תסתכלי סביב

מה גורם למישהי להישאר עם גבר שנמצא באתרי היכרויות (ומספר לה סיפורים שהוא "שכח" לצאת משם), לוקח את הנייד שלו גם למקלחת, ומקודד אותו כדי שהיא לא תוכל להסתכל? איך אשה כזאת, עם שתי עיניים שרואות הכל, לא רואה כלום?

אומרים שהאהבה מעוורת, אבל הפחד הוא זה שגורם לנו לעצום עיניים. הפחד הזה משתק, כי אולי נגלה משהו שאנחנו לא רוצות לדעת, שיגרום לזעזוע גדול, לשבר ענק, שהסוף שלו זה הסוף. אם אני אתעקש לחפור אני אגלה שהוא בגד, רימה ושיקר, אנחנו נריב, הלב יישבר, ניפרד, אני אכעס על עצמי שהייתי תמימה ונתתי לזה לקרות ועליו שהוא עשה לי את זה. בשורה התחתונה אני אמצא את עצמי בלעדיו. לבד.

אני לא צריכה לעשות את כל הניתוח הלוגי הזה כדי לדעת מה יקרה עוד לפני שהתחלתי. המוח עושה את ההקשרים בזריזות של נינג'ה. בדקה הראשונה שאני מרגישה בבטן שמשהו לא בסדר, המוח כבר צורח: "לבד!" והופ, הבטן עושה את שלה, מתנחמת במקרר כדי להשתיק את קולות הקרקור של הראש.

תלמדי להגיד "מגיע לי טוב"(צילום: Shutterstock)

כשאת מעלימה עין בנישואים זה בגלל שאת רוצה לשמור על רעיון המשפחה, כואבת על הילדים, על התמימות שמתה, על איך תסתדרי כלכלית ומה תעשי עם סימני המתיחה. זה רק עניין של זמן עד שהכל יתפוצץ לך בפרצוף, אבל את לוקחת את הזמן.

כשאת מעלימה עין כגרושה זה עוד יותר מכעיס. אין סיבה להישאר במקום חלש ומנמיך פעם נוספת, בטח כשאין לכם שום דבר במשותף. ולא, אל תגידי לי שאת "אוהבת אותו" – כי איך אפשר לאהוב מישהו שמתנהג אלייך בגסות ובמירמה? זה ההרגל שמנהל אותך, דפוסים שחוזרים על עצמם באופן לא הגיוני, כמו לבדוק אלף פעם שסגרת את המזגן ונעלת את הדלת.

תני לעצמך את הכוח לבחור נכון

פעם אחת זה מספיק. זאת לא אהבה, זו תלות, זה פחד להישאר לבד, זה רצון ילדותי להישען על כתף רחבה ולהתעלם מהעובדה שמדובר במנוף שבור.

השבוע פגשתי אשה מרשימה, עובדת בתפקיד בכיר, אינטיליגנטית, נראית טוב, שזוכה ליחס מתעלל מפרק ב' שלה. הוא מדבר אליה בגסות, יוצא בטריקות דלת וחוזר לפנות בוקר, כמובן שהנייד שלו מוצפן וכשפעם חשב שהיא מנסה להציץ לו בטלפון האשים אותה שהיא חשדנית וקנאית. מהצד אפשר להגיד, מה יש לה, שתקום ותלך. אבל כשאת מרגישה שטיח כל נעל נראית לך דורסנית ואז את מנסה להתחנף, לנסות משהו אחר שאולי יעבוד (וזה אף פעם לא עובד), את משעבדת את הערכים שלך והופכת להיות מישהי שאת לא מחבבת. מהמקום הנמוך הזה, שאת כועסת על עצמך, את לא מסוגלת להירגע ולעשות את הצעד הכי פשוט והכי קשה בעולם: ללכת.

ביקשתי מאותה אשה, שישבה מולי, שתפיל את עצמה על הרצפה. "תגידי, נפלת על הראש?" היא שאלה. 'אני רצינית, תיפלי', אמרתי והושטתי לה יד. היא לא היתה באמת צריכה לעשות שום דבר, המוח כבר עשה את ההקשרים מעצמו ודמעות זלגו מעיניה.

כשאת בתחתית, גם הגבר הכי פח נראה לך ואזה, כי את מאפשרת לו להיראות יותר שווה ממה שהוא. את נותנת לו כוח, בעוד שאם הוא באמת היה חזק הוא היה רגיש ומתחשב. גבר חלש תמיד יזהה את גרעין העוצמה שיש בך וינסה לרסק אותו כדי להשיג שליטה. קחי את הגרעין הזה, שטמון עמוק בפנים, ואל תפחדי לטפח אותו, כי בזכות האור שיפיץ לא תהיי לבד – וברגעים שכן תהיי לבד זה יבוא ממקום של חוזק אמיתי.

תלמדי להגיד לעצמך "מגיע לי טוב" באותה אובססיביות שבה את חושבת איפה הוא עכשיו ועם מי הוא מסתמס. עוד מעט, כשאף אחד לא יסתכל, תפילי את עצמך על הרצפה, תני לעצמך כמה שניות ותקומי. תעמדי. תזדקפי. אין כמו תחושה פיזית כדי להרגיש את העוצמה הפנימית כשאת מצליחה לקום אחרי שאת נופלת, ומסקרן יהיה לראות איך את מצליחה להתרומם מכאן והלאה.

שלך,

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.