מתקפת המשובטים שלא הגיעה
למעלה משני עשורים לאחר הכבשה המשובטת הראשונה, חברות מסחריות משבטות סוסים, כלבים ועוד על בסיס קבוע. אבל איפה בני האדם המשובטים שהבטיחו לנו?
ובכן, הם לא כאן - והם גם לא צפויים להגיע בעתיד הקרוב. יש לכך כמה סיבות: טכנולוגיות, אתיות וחוקיות.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון :
קרם הגנה – אתם עושים את זה לא נכון
החלקיק ש(אולי) גילה את מקור הקרינה הקוסמית
"סיבוב על מאדים": תערוכת הקיץ של גן המדע
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
הליך מורכב
שני עשורים לאחר שיונק שובט בפעם הראשונה, שיבוט הוא עדיין הליך לא פשוט, שלעיתים קרובות מסתיים בכישלון. הטכנולוגיה אומנם שוכללה עם השנים, אך העקרונות הבסיסיים של השיבוט נשארו כפי שהיו כשדולי נוצרה. הם מסתמכים על כך שכמעט כל תא בגופנו מכיל את כל החומר הגנטי שלנו. לכן אפשר לקחת מפרט בוגר, כבשה או כלב או אדם, תא כלשהו, ולשלוף ממנו את החומר הגנטי שלו, ה-DNA.
בשלב הבא החוקרים מכניסים את ה-DNA הזה לתוך ביצית, אחרי שסילקו ממנה את החומר הגנטי המקורי שלי, ומשכנעים אותה להתחלק וליצור עובר, ממש כאילו הייתה ביצית שהופרתה. היות שכל החומר הגנטי מגיע מאותו פרט בוגר, העובר יתפתח לבעל חיים הזהה מבחינה גנטית לתורם שממנו שובט.
נשמע פשוט למדי, אבל הרבה יכול להשתבש בדרך. קודם כל, אף שהחומר הגנטי בתאי גופנו זהה בדרך כלל, פרט למוטציות מקריות מעטות, התאים עצמם שונים: כל אחד מהם מייצר חלבונים אחרים. בתא שריר, למשל, יש חלבונים שמאפשרים לו להתכווץ, בתא רשתית בעין חלבונים קולטי אור, ובתא עצב קולטנים למסרים כימיים שנשלחים מתאי עצב סמוכים. כל תא "מתוכנת" בעזרת התאמות שבלי לשנות את ה-DNA עצמו מאפשרות רק לחלק מההוראות שמוצפנות בו לייצור החלבונים הדרושים לתא – הגֵנים – לבוא לידי ביטוי. שאר הגֵנים מושתקים. ההתאמות הללו נקראות אפיגנטיקה ("מעבר לגנים").
כשמשבטים כלב, למשל, לוקחים DNA מתא עור של הכלב הבוגר וצריכים למחוק את אותם סימונים אפיגנטיים, כדי שמהתא האחד הזה יוכלו להיווצר כל התאים של הכלב המשובט ולא רק תאי עור. המחיקה הזאת לא תמיד נעשית בצורה מושלמת, ולא תמיד יודעים מה גורם לה להצליח או להיכשל.
אצל פרות, לדוגמה, רק כעשרה אחוזים מהעוברים המשובטים משלימים את ההיריון. מחקר שהתפרסם ב-2016 בחן את העוברים האלו ומצא אלפי גנים שלא התבטאו במקום ובזמן שבו היו אמורים להתבטא: כלומר, התאים ייצרו חלבונים שלא היו צריכים לייצר, או שלא ייצרו את החלבונים שהיו דרושים להם. הביטוי הלא נכון של הגנים הוא שגרם למותם של עוברים משובטים רבים כל כך.
חתולים קל – בני אדם קשה
והבעיה עשויה להחמיר אף יותר כשינסו לשבט בני אדם. בעלי חיים מסוימים קל יותר לשבט מאחרים, ואיש אינו יודע בדיוק למה. "אני חושב שאף אחד לא הבין כמה קשה יהיה לשבט מינים מסוימים, אף שזה קל יחסית באחרים", אמר הביו-אתיקאי האנק גרילי (Greely) בשנת 2016. "חתולים: קל, כלבים: קשה, עכברים: קל, חולדות: קשה, בני אדם ופרימטים אחרים (כלומר קופים וקופי אדם): קשה מאוד".
כל כך קשה לשבט קופים, עד שכאשר הריאיון הזה נערך, איש עדיין לא הצליח לעשות את זה. רק בינואר 2017 הודיעו חוקרים מסין על לידתן של שתי קופות מקוק ששובטו מקופה בוגרת. במחקר השתמשו ב-417 ביציות, ו-63 קופות פונדקאיות. רק שתיים הגיעו לנקודת הסיום: לא אחוזי הצלחה מרשימים במיוחד, ולא מעודד בנוגע לפוטנציאל השיבוט של בני אדם.
הבעיות לא מסתיימות בלידה. עגלים וטלאים משובטים נוטים להיוולד במשקל גדול יחסית ולסבול מבעיות בריאותיות רבות. הן כוללות בין השאר פגמים מולדים בכבד, בלב, בריאות ועוד ומערכת חיסון חלשה שמשאירה אותם חשופים למחלות מדבקות. עם זאת, מחקרים הראו שהשיבוטים לא "נולדים מבוגרים" כפי שחששו בתחילה.
דילמות מוסריות
כאן אנחנו מגיעים לבעיות האתיות: האם מוסרי לנסות ולהביא לעולם תינוק בידיעה שרוב העוברים לא ישרדו, וגם אלו שיגיעו בשלום לסוף ההיריון יהיו בסיכון מוגבר לבעיות רפואיות? ומה בקשר לאימהות? מחקרי שיבוט אנושי ידרשו כנראה מאות תאי ביצית, שלהשגתן דרוש הליך רפואי שאינו נטול סיכונים.
אם לא די בזה, כמו כל תינוק גם התינוק המשובט יצטרך אם שתישא אותו ברחמה. במקרה הזה אנחנו יודעים מראש שרוב ההריונות יסתיימו בהפלה, על כל הנזקים הגופניים והנפשיים הכרוכים בכך.
חוקר תאי הגזע יי ז'אנג (Zhang) אמר בריאיון שלדעתו אין חברה אנושית שתסכים לניסויים עם שיעורי הצלחה נמוכים כל כך. מצד שני, אחוזי ההצלחה עשויים לעלות בעתיד. "אם אתם שואלים אותי אם אפשר לשפר את היעילות, התשובה היא כן", אמר. "בסופו של דבר, מנקודת מבט טכנולוגית, שיבוט אנושי יהיה אפשרי".
ז'אנג עצמו מפתח שיטות להפעיל מחדש את הגנים ש"הושתקו" בתאים בוגרים, כדי שיוכלו לשמש ביתר יעילות לשיבוט. הוא אינו מנסה ליצור תינוקות משובטים, אלא עוסק בדומה לחוקרים רבים נוספים בתחום שנקרא "שיבוט טיפולי" (Therapeutic cloning). הם מייצרים עוברים משובטים בשלב הראשוני ביותר, לפני הכנסתם לרחם, ומוציאים מהם תאי גזע עובריים לשימוש רפואי.
שיבוט טיפולי שונה משיבוט רבייתי (Reproductive cloning), שנועד ליצור אדם שלם, ומעורר הרבה פחות בעיות מוסריות. ההבדל הזה בא לידי ביטוי גם בחקיקה. נכון להיום 46 מדינות אסרו על שיבוט רבייתי, אך רובן מתירות, במפורש או במשתמע, שיבוט לשם הפקת תאי גזע עובריים. החוק בישראל אוסר גם הוא רק על שיבוט רבייתי. עם זאת, קבוצות דתיות הדוגלות בדעה שהחיים מתחילים ברגע ההפריה רואות בעוברים בני אדם לכל דבר, כך שמבחינתן כל שיבוט הוא רבייתי. עמדות כאלה עשויות להוביל לחוקים מחמירים יותר, ולהקשות על המאמצים לקבוע נורמות בינלאומיות בנוגע לגבולות השיבוט.
ואמנם, ניסיונות כאלו לא הוכיחו את עצמם עד כה. ב-2005 אימץ האו"ם הצהרה בדבר שיבוט אנושי, אך היא נוסחה בכוונה תחילה בצורה עמומה שהשאירה פתח לפרשנויות. ההצהרה אוסרת על "כל צורה של שיבוט בני אדם ככל שאינה עולה בקנה אחד עם הכבוד האנושי והגנה על חיי אדם". מי יקבע אם צורת השיבוט פוגעת בערכים האלה? לא ברור.
העתק זהה?
בעוד המחוקקים וקובעי המדיניות מתווכחים, המדע ממשיך לצעוד. מה יקרה אם הטכנולוגיה תשתפר עד כדי כך ששיעורי ההצלחה של שיבוטים ישתוו לאלה של כל היריון בהפריה מלאכותית, ובעלי החיים המשובטים ייוולדו ללא בעיות מיוחדות? אם נדע בוודאות גבוהה שאנחנו יכולים לייצר בני אדם משובטים בריאים, האם עלינו להתיר את זה? ולמה, בעצם, מישהו ירצה לעשות את זה?
רבות מהסיבות האפשריות לשיבוט בני אדם מסתמכות על ההנחה שתינוק משובט יהיה העתק מדויק, בכל תכונה ובכל מאפיין, של האדם שממנו נלקח ה-DNA לשיבוט. ההנחה הזאת שגויה. כדי להבין את זה מספיק לחשוב על זוגות של תאומים זהים, שהם בעצם שיבוטים זה של זה: שניהם חולקים את אותו חומר גנטי. למרות זאת, כל מי שמכיר תאומים כאלו יודע שכל אחד מהם הוא אדם שונה, בעל אופי מובחן והעדפות שונות במגוון נושאים, מאופנה ואוכל ועד ספרות ומוזיקה. התכונות שלנו לא נקבעות אך ורק על ידי ה-DNA שלנו. לסביבה, לחוויות שעברנו, לדברים שראינו, שמענו וקראנו, לכולם יש השפעה רבה על מי שאנחנו.
תינוק שנולד כשיבוט של אדם בוגר יהיה כמעט בהכרח שונה מה"הורה" שלו עוד יותר משתאומים זהים שונים זה מזה. תאומים חולקים לרוב גם סביבה דומה מאוד, מהרחם שבו הם מתפתחים יחד ועד לבית ולמשפחה בהמשך הדרך. התינוק המשובט יתפתח ברחם שונה, ויגדל בסביבה שונה – לא רק אצל משפחה אחרת אלא גם בעולם אחר. חישבו על הילדים שגדלו בשנות ה-80 לעומת הילדים היום, וכמה חוויות הילדות שלהם שונות. לאור כל זאת, המחשבה שהשיבוט יהיה "חזרה נוספת" על אותו אדם היא נאיבית ביותר.
אותו דבר נכון גם לבעלי חיים: אנשים שמחליטים לשבט את חיות המחמד המתות שלהם מקווים לא פעם "להקים לתחייה" את הכלב האהוב, אך מגלים עד מהרה שמה שהם קיבלו אינו אותו כלב. הוא אפילו לא חייב להיראות זהה: קחו לדוגמה את החתולה המשובטת הראשונה, שנראית ומתנהגת אחרת לחלוטין מאמה.
לכן גם החלומות (או הסיוטים) על שיבוט של מנהיגים או מדענים גדולים מהעבר אינם מציאותיים. ייתכן שנוכל ליצור שיבוטים של ג'ורג' וושינגטון, המלכה ויקטוריה או אלברט איינשטיין, אבל אין שום סיבה לחשוב שיהיו למישהו מהם אותן תכונות, יכולות ושאיפות שהיו לאנשים הדגולים הללו. אפשר להניח שהגאונות של איינשטיין נבעה בחלקה מהגנים שלו, אבל אין זה אומר שכל מי שיהיו לו אותם גֵנים יפתח תיאוריות מדעיות פורצות דרך. באותה מידה, לא כל מי שתחלוק את ה-DNA שלה עם המלכה ויקטוריה תהיה בהכרח מנהיגה מוצלחת. הצלחתם של האישים הללו הושפעה מאוד מנסיבות חייהם היחידות במינן, שאותן איננו יכולים לשחזר.
כל זה נוגע למה שעשוי להיות הסיבה הברורה ביותר לרצות לשבט אדם: הרצון להשיב אלינו מישהו שאבד. המאמץ הזה נידון לכישלון, אבל האם העובדה הזאת תעצור אם או אב שנואשים להקים לתחייה את בנם או בתם? איש העסקים אלן מיקר (Meeker), שהיה מעורב בשיבוט של סוסים למשחק הפולו, סיפר לתוכנית "60 דקות" ש"כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם" פנו אליו וביקשו שישבט להם אדם. איש מהם, לדבריו, לא הסכים לנמק מדוע הוא רוצה בכך.
צבא שיבוטים
אולם לא פשוט אפילו להתחיל בשיבוט של אדם, גם אם תמצאו מישהו עשיר במיוחד שישלם את החשבון. במקומות רבים מחקר כזה אינו חוקי כלל, וגם במדינות שמתירות אותו לא יהיה קל לגייס את כל הדרוש, כולל ביציות רבות ונשים שמוכנות לשמש פונדקאיות. בסין אין כל איסור על שיבוט, ולאחר שחוקרים סינים פרסמו את הצלחתם לשבט קוף היו מי שחששו שהצעד הבא שלהם יהיה שיבוט אדם. החוקרים עצמם הבהירו שאין להם כל כוונה כזאת, והצהירו שניסוי כזה לא יהיה אתי.
מי שיגבור על המכשולים הטכנולוגיים ולא יטריד את עצמו בשיקולי מוסר, יוכל לכאורה לנצל את טכנולוגיית השיבוט לשלל מטרות שנסקרו בהרחבה ביצירות בדיוניות. מטרה אחת כזאת יכולה למשל ליצור צבא של לוחמים שכולם שיבוטים זהים, כמו בסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". אך גם אם נניח שתהיה לנו טכנולוגיה שמאפשרת שיבוט יעיל, זו עדיין נראית אסטרטגיה לא מאוד הגיונית. יידרשו שנים רבות עד שהשיבוטים יגיעו לגיל שבו יוכלו להילחם, וגם אז יצטרכו לעבור איצונים ארוכים ומפרכים, אפילו אם שובטו מגיבור עשוי ללא חת.
אם לא די בזה, בצבאות מודרניים, שמסתמכים יותר ויותר על נשק וטכנולוגיה, קשה לראות איזה יתרון יעניקו שיבוטים כאלה. כך שאפשר להתווכח ארוכות על המוסריות של רעיון כזה, אבל הסיכוי שאי פעם יהיו לו השלכות מעשיות הוא אפסי.
כמובן, כל זה משתנה אם נניח שהמשבטים יכניסו ל-DNA של המשובטים שיפורים נוספים שיעניקו להם תכונות על-אנושיות. אבל זה כבר סיפור אחר, ולמרות מה שחלק מסופרי המדע הבדיוני מספרים, אנחנו רחוקים מאוד מהיכולת לבצע דבר כזה.
אולי החזון המפחיד ביותר הנוגע לשיבוט הוא גידול של אנשים משובטים שישמשו "חלקי חילוף" לאנשים שמהם שובטו, כמו בסרט "האי". אם אחד מהאנשים "המקוריים" חולה וזקוק להשתלה, הוא יכול לקחת את האיבר מהשיבוט שלו.
בניגוד למקרים הקודמים, במובן המדעי הטהור אין ברעיון הזה בעיה מיוחדת. הוא לא מותנה בכך שהשיבוטים יתנהגו כמו "הוריהם" או אפילו ייראו כמותם, אלא רק שהגנים שלהם יהיו זהים – וזו הרי ההגדרה הבסיסית של שיבוט. ברור עם זאת שהשיטה הזאת אינה מוסרית. יצירת אדם אך ורק למען סיפוק צרכיו של אדם אחר דבר שחברה אנושית כלשהי בימינו מוכנה לשקול ברצינות - או שכך לפחות אנחנו מקווים.
האם יגיע היום שבו מדען מטורף, מיליארדר, מדינה שמנהיגה אינו נשמע לכללי המוסר המקובלים או צירוף כלשהו של השלושה, יביאו לעולם בכל זאת אדם משובט? האם אפשר למנוע את בוא היום הזה, או לפחות לעכב אותו, בעזרת אמנות בינלאומיות? ואם זה יקרה, איך יגיב שאר העולם? רק הזמן יענה על השאלות הללו.
ד"ר יונת אשחר, כתבת באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
