עד שהגיר יפריד בינינו

בשיתוף חברת מובילאיי

אפשר לומר זאת עד שמכחילות הפנים, עד שהפרות חוזרות הביתה או עד שנסראללה ישיר דואט עם נינט: "כבר לא בונים אותן ככה יותר". ומזל שכך. המכוניות של העידן הנוכחי שונות מאוד ממה שהכרנו רק לפני עשור או שניים, בטח ובטח ממכוניות בנות שלושים או יותר.

היום כבר לא עושים אותן ככה(רונן טופלברג)

נהג המכונית המודרנית נעדר כישורים שאנו, כנהגים צעירים אי שם בתחילת שנות ה-80, היינו חייבים. מדובר בדברים בסיסיים שהיינו צריכים רק כדי להגיע לעמק האלכוהול בקריות בשישי בלילה. מה למשל? מתי בפעם האחרונה משכתם צ'וק? מתי חשתם חובה לפמפם את הברקעסים (לא היו אז בלמים, היו רק ברעקסים)? אולי לעצור רגע לצד הדרך כי המנוע מגמגם ולסובב דיסטריביוטור - מילה שאפילו הספלר של וורד לא מזהה - כדי לקדם מעט את ההצתה ולפצות על השינויים במזג האוויר?

רק כדי להתניע את מנוע הברזל הכבד ביום חורפי וקר היה צריך להתאים בדיוק את אורך משיכת הצ'וק (משנק בעברית, מילה זוועתית), לפמפום מצערת זהיר ותזמון מושלם של סיבוב הסוויץ'. ואז, אח איזה יופי, קורה קסם. כי אין כאן מדע, אלא תחושה של ישות קוסמית היורדת ממישור קיומי אחר – מישהו כמו גנדאלף או זינה.

בשבעה מתוך עשרה ניסיונות הצלחתם להציף את המנוע, שהתמלא דלק והפך סרבן אף יותר. כי צריך היה להכיר את המכונית ואת הרגישויות שלה, וצריך היה שתהיה לך "יד". ואז יש את ה"זוז הצידה, אני אתניע", שאומר חבר, שבסוף גם מצליח להתניע ואתה נעלב כי זה האוטו שלך ומה פתאום הוא מתניע ואתה לא? יש ביניהם משהו?

אנחנו אוהבים מכוניות ישנות בגלל האופי וגם בגלל התנהגות הכביש. אלא שמדובר בשני דברים שהיו יכולים היום להרוג אלפי אנשים בקטל בלתי נתפס. במכוניות ישנות ממש, למשל, אין חגורות בטיחות. זה משהו שהגיע רק בשנות ה-50. משענות ראש, אני זוכר, לא היו קיימות בפיאט 124 שאבא שלי קיבל מהעבודה.

אופי של מכונית התבטא באותם ימים לרוב בדרך שבה היא הייתה מתנגדת לך. למשל, בהיעדר הגה כוח אפשר היה לומר משפט כמו "היא לא אוהבת לפנות שמאלה". זו שטות, כמובן, שנובעת מכך שיד שמאל אצל רובנו חזקה פחות מימין. התנהגות כביש שהיום תגרום להתאבדות המונית של מהנדסי רכב בדויטשלנד הייתה דווקא דבר שחיפשנו ואהבנו, למשל נטייה להיגוי יתר, או "זריקת זנב", אם בחריקה נוראית כמו סטארסקי והאץ' (המקורי, לא השיחזור העלוב) או בהעברת משקל מהירה שאוטוביאנקי אבארט, פיג'ו 106 וחברות אחרות עשו מושלם. פליק של ההגה, הרפיה מהדוושה והופ - אתם על הצד בהחלקה פוטוגנית.

לפני כמה שנים הייתי באירוע מקסים שציין 40 שנה לניצחון בראלי מונטה קרלו של ה"מיני קופר". זה היה אז מקרה של דוד מול גוליית שבו המיני הקטנה, עם מנוע זעיר, מתלי גומי מוצק וחוצפה שיכולה להגיע רק ממדינה שבה יורד גשם טורדני כל השנה, ניצחה את הפורד פאלקון הגדול. המארגנים השקיעו והביאו מיני קופר קלאסיות משוחזרות באופן מושלם, וגם שורה של מיני קופר S חדשות ומבריקות. הם גם הראו לנו את המפה של "קול דה טוריני", אחד מכבישי הנהיגה האייקוניים של ראלי מונטה קרלו.

בערב, בבית קפה, שואל אותי אחד ממהנדסי מיני (שעכשיו בכלל שייכת לב.מ.וו): "זו, הר נאק, האו וואז זי ניו מיני?".

"זי מיני ווז גרייט", עניתי, שוכח לרגע שאני בגרמנית.

בקיצור, אמרתי לו שהמיני החדשה מהירה, בטוחה, פונה בחדות ובולמת על גרוש, עושה כל מה שהמיני הקלאסית עשתה אבל הרבה יותר בטוח, מהר ובשליטה. "אבל", הוספתי - ושקט ארוך ומותח חתך את עוגת היער השחור על השולחן - "המיני הישנה הייתה הנהיגה הכי כיפית שהייתה לי בחיים! הרגשתי חי!".

הגרמני כרכם פניו. לא עזרו הסבריי כמה נפלאה היא מכונית שבה צריך להחזיק את הטורים במנוע הקטן כדי שיצרח, ההילוך השלישי נוטה לקפוץ אז יד ימין חייבת לאחוז בידית, ההגה שטוח וללא תגבור ונלחם בך כל הזמן, והפניות של מעבר ההרים באו אחת אחרי השנייה בקצב ובכמות שלא רציתי שייגמר מעולם. סיימתי את הנהיגה מזיע, מתנשף, עם דופק מהיר וחיוך רחב.

היום זה לא היה עובר. ולא רק מכונית משנות ה-60, גם כלים מודרניים הרבה יותר, למשל מאזור שנות ה-2000, בפירוש בטוחים פחות מכל מה שאנו מקבלים ממכוניות בנות שלוש ומטה. המודעות לבטיחות, אקטיבית ופאסיבית, הרבה יותר נוכחת. אין מכונית שלא עוברת מבחני ריסוק לפני העלייה לכביש. לא מזמן היה אירוע מביך למדי של יצרנית אשר ניסתה לחסוך באבזור בטיחות במדינה שבה ציפתה כי הרכב לא ייבחן, אולם למזלם של הנהגים הרכב נבחן וקיבל 2 כוכבי בטיחות. הנזק התדמיתי היה עצום והמכירות נעצרו.

עורכי מבחני הבטיחות החמירו בשנים האחרונות את הבדיקות, והם לוקחים בחשבון הימצאותן של מערכות בטיחות אקטיביות ברכב כחלק מהציון הכולל. זה החל מרוץ חימוש - חיובי מבחינתנו - שבו היצרניות משלבות מערכות בטיחות מתקדמות במכוניות כדי להגדיל את נתח השוק.

לכאורה, נוצר פער חברתי שבו מי שיכול להרשות לעצמו רכב חדש נהנה ממכונית שהיא גם יותר בטוחה. אולם בפועל, גם אותה לאנטיס או אימפרזה משנת 2000 - שבהן כבר יש כריות אוויר, מערכות ABS ומיזוג חזק – יכולות ליישר קו במידה רבה. אפשר להוסיף להן שכבת ביטחון נוספת, טכנולוגית, שיכולה גם להציל חיים וגם לצמצם את מספר המפגשים שלכם עם בעל המוסך, שמודיע שכבר "אין חלפים" וקורע אתכם. מערכת בטיחות התראתית, יש לציין, אפשר להתקין על כל רכב, והעלות אפסית לעומת רכישת מכונית מהדור החדש.

מתפרסם בשיתוף חברת מובילאיי