אנחנו על הקנבס: אמנות בועטת בחיפה
יש בה נופים, חופים ואוכלוסיה מגוונת, ובשנים האחרונות תערוכות מסקרנות צצות בה למכביר ואמנים זולגים אליה מכל עבר. תכירו: חיפה - עיר עם סצנת אמנות מרתקת
חיפה היא עיר עם יחסי ציבור גרועים. זה כנראה ההסבר לכך שהעיר השלישית בגודלה בארץ - שיש בה נופים עוצרי נשימה, חופים נפלאים ואוכלוסיה מגוונת - לא מושכת יותר מדי תשומת לב.
מבחינה אמנותית, השיח תמיד נע על הציר שבין תל-אביב לירושלים, ואילו חיפה נמצאת מתחת לרדאר. אולי זה מה שמאפשר לאמנות שם לפרוח. הגעתי לעיר בזכות שתי תערוכות חדשות והופתעתי לגלות שאם מגרדים את פני השטח, בעיר הפועלים המנומנמת מתגלה סצנת אמנות מרתקת.
במוזיאון חיפה לאמנות עכשווית נפתחה לאחרונה "Shop it!" - תערוכה מרשימה בהשתתפות 70 אמנים מהארץ ומהעולם, העוסקת בתרבות הצריכה. האוצרת הראשית של המוזיאון, סבטלנה רינגולד, אוהבת להציג את הביטוי הוויזואלי של סוגיות המעסיקות אותנו. כיום, הזהות שלנו מוגדרת לא מעט בזכות מה שאנו רוכשים.
באשכול תערוכות זה, המאגד 11 תערוכות, חלקן קבוצתיות וחלקן תערוכות יחיד, רינגולד, יחד עם האוצרות לימור אלפרן-זרד ושקד שמיר, מבקשת לבחון כיצד נראית תרבות הצריכה דרך עבודות האמנים המתייחסים אליה. כפי שמספרת רינגולד: "אין בעשורים האחרונים אלטרנטיבה לשיטה הקפיטליסטית, והשינוי הדרסטי הזה עומד בבסיס התערוכה. הקניות מהוות תחליף לאושר ולערכי הרוח בתרבות המערבית. מצאנו אצל אמנים רבים מעין היפר הזדהות – הקצנה של מוצרי צריכה במטרה להראות את האבסורד שלהם. ההגזמה מפגישה את הצופה עם הגיחוך של העולם בו אנו חיים ובסופו של דבר מתברר שהתרבות הזאת לא מאחדת אותנו, למרות שכולנו צורכים באותן רשתות, אלא שהיא דווקא מבודדת ומפרידה. הבדידות של האדם העכשווי התגלתה כחוט השני לרוחב כל התערוכות".
התערוכה מתחילה בעבודות העוסקות בזבל – אותם תוצרי לוואי של תרבות הצריכה. ויק מוניז, למשל, אוסף זבל שממנו הוא מרכיב יצירות מופת קלאסיות. "מקדש לאייפונים", מיצב של האמנית האמריקנית אדי וואגנט, עוסק במי שממהר לרכוש את הדבר הנוצץ הבא - והופך בן רגע את המכשיר הנוכחי שלנו, שעד עתה היה בבת עיננו, למיושן. כולנו מכירים את זה. בלב ליבה של התרבות הצרכנית עומד הכסף, שמאפשר את סמלי הסטטוס הנחשקים ביותר. האולם המרכזי של האשכול עוסק ביחס לכסף. דגם של רולס רויס מוזהב (של אייל אסולין) – סמל הסטטוס האופטימלי - מוצב בתווך. מכוניות כמוצר נחשק זוכות לתערוכה נפרדת בה עבודות מרשימות וביניהן פוסטר של מכונית פרארי מעוכה (של הראל לוז).
כמובן שהאמנות עצמה הפכה למושא תשוקה במעגל הצריכה. עבודה של לי חן ברלינסקי מציגה אריזות של בובות ברבי בצורת ונוס של בוטיצ'לי.
תערוכה אחרת מוקדשת לקניון – בית המקדש החילוני של ימינו - מקום ההתכנסות החברתי העכשווי. הדת הפכה אף היא ממוסחרת. עבודה של האמן הפיני יאני לינונן מציגה את רונלד מקדונלד במקום ישו על הצלב. צילום של האמן האמריקאי בריאן אולריך מציג את ישו בסופרמרקט וסרט וידאו של וניה היימן (שיצר קליפ עבור קולדפליי) מגחיך את האמונה העיוורת של הדתות השונות באמצעות משפך של איקאה שהופך לאייקון קדוש.
כעשרה אחוז מהמשתתפים בתערוכה הם אמנים חיפאיים, אך התערוכה במוזיאון חיפה הייתה יכולה להיות מוצגת בכל מקום. ההיפך הגמור ניתן לומר על התערוכה 'מה עושה פה בכלל פירמידה?', המושרשת עמוק בהוויה החיפאית.
זוהי יריית הפתיחה של גליה בר-אור, האוצרת החדשה של מרכז פירמידה, מוסד אמנותי השוכן מזה 25 שנה בוואדי סאליב. אירוע הפתיחה של הפירמידה, שחלש על שלושה מוקדים שונים בעיר, משך קהל של מאות אנשים, תמהיל מרשים של ברנז'ה תל-אביבית וחיפאים סקרנים רבים – יהודים וערבים כאחד.
"אחרי שהציעו לי את העבודה הזאת התחלתי לבוא לחיפה ברכבת ולטייל ברגל, לראות מה יש סביבי ובעיקר להרגיש את המרחב", אומרת בר-אור. "בטיולים האלה גם טיפסתי על גדרות במקומות שלא נותנים להיכנס כי במקומות שאני מרגישה שיש משהו מוסתר, אני מרגישה צורך לחשוף. שם בדרך כלל הדברים המעניינים, שטרם נוסחו. אותי מעניינים המקומות שמגרדים מתחת לעור, שלא ממש ברורים.
"העירוניות של חיפה מרתקת אותי. מעניין אותי מאוד איך הזיכרון מונחל במרחב. זו עיר עם הבטחה, זו העיר של אלטנוילנד, העיר האוטופית, שלא סתם הרצל בחר בה. יש בה מזרח ומערב, סולדיריות רב-תרבותיות. ובתוך כל זה יש גם טראומות. אוכלוסייה של כמה עשרות אלפים עזבה בזמן מאוד קצר את העיר ערב מלחמת העצמאות, וחלק מהבתים נותרו נטושים. בלי להפנות אצבע מאשימה, בכל מקרה שקורה דבר כזה נותר חלל ריק שצריך להכיל".
התערוכה בפירמידה מתפרשת על פני ארבע קומות ומציגה כ-40 אמנים, רבים מהם חיפאיים או עם זיקה מקומית, שהנרטיב שלהם מושרש במקום הזה. ותיקים וצעירים, יהודים וערבים, כולם יחד מעלים שאלות לגבי תפקידו של מרכז אמנות, ועוד בשם "הפירמידה" (מקור השם לא ידוע), במקום כמו ואדי סאליב, שהפך לסמל של קיפוח ומצוקה, כשממול לפירמידה הולך ונבנה פרוייקט נדל"ני יוקרתי בשם רובע האמנים, זכר לרעיון לפיתוח השכונה שנרקם בשנות השמונים ולא יצא לפועל.
באמצע החלל המרכזי מוצב פסל של נרדין סרוג'י, אמנית מנצרת שיוצרת בחיפה, מעין עץ מסמרים, שחלקם כמו התכופפו ברוח. הם תלושים ולא פרופורציונליים. ממש כמו הפסל של מרפסת בחצר כנרת של ניצן סט. זו שהייתה חלק בלתי נפרד מהבתים לפני שהאידיאה כבר לא תאמה את המציאות והיא עוותה ולבסוף ננטשה. ההתכתבות עם הצילומים המעובדים של אורית סימן טוב מושלמת. היא עוסקת בחזון האוטופי של שכונת הדר בחיפה, שיועדה להיות עיר גנים אך עם השנים, לקווים הנקיים של בנייניה נוספו חלקי מרפסת, גגונים וכבלים למיניהם. סימן טוב מלבינה את החלקים המקוריים של המבנים ומדגישה דווקא את התוספות.
יש גם ציור נפלא של בעז נוי האקספרסיבי ואירינה כרכבי, שיוצרת ריאליזם שאנחנו לא מורגלים לו. לא תמיד החיבורים נראים לעין כמו ההקשר ההיסטורי האישי של רונית שני, אמנית ותיקה שגדלה בחיפה ומציגה גלויות שנמכרו במכולת של הוריה.
הרב תרבותיות של העיר מונכחת בעבודות רבות של ערבים חיפאיים כמו ג'פרא אבו זולוף, שיצרה עבודת טקסט שבה ערבית ועברית מעורבבות, או המיצג של רביע סלפתר, שהסתגר למשך שבוע במבנה ארעי בחצר הפירמידה, כשהקשר היחיד שלו לעולם היה הודעות שנשלחו ממחשב שהוצב מחוץ למבנה. הוא ניזון רק ממה שהקהל העביר לו דרך דלת קטנה.
בחיפה אין גלריות שיוצרות דינאמיקה של מסחר, והמרחק הפסיכולוגי שלה מתל-אביב הוא הרבה יותר מסך הקילומטרים המפרידים ביניהן. על כן סצנת האמנים התוססת של העיר מתפתחת מאוד בעשור האחרון מתוך רצון של אמנים מתחומים שונים להתחבר ולייצר אינטראקציה מפרה. כך, שכר הדירה השפוי והריחוק מהלחצים של מרכזי הפעילות האמנותיים, הפכו את חיפה ליעד אטרקטיבי לאמנים שרוצים להתרכז באמנותם. זה לא היה קל, כפי שמרמז הטריילר לסרטה של ליבי קסל, "העיר האחרת", הנמצא כרגע בפיתוח עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
העיר האחרת טיזר from livikessel on Vimeo.
שחר סיון (41) הגיע לחיפה כבר ב-2004. חלוץ של ממש. אמן שהוא גם יזם בנשמתו, התמקם במבנה בלי חשמל ומים ברחוב הנמל, שהפך להיות הרחוב של הברנז'ה האמנותית החיפאית. מסורת שהחלה כבר אז של ערבי רישום מודל ממשיכה להתקיים עד היום ומושכת אליה כל שבוע מעל 50 איש.
לאט לאט התחילו להגיע עוד אנשים. עידו מרקוס (39) הגיע לחיפה בשנת 2009 בעקבות אהבה. מי שהפכה לאשתו, הצלמת ליבי קסל. אמן תל-אביבי נדרש לוותר על רוב החלומות שלו בגלל אילוצים כלכליים - כפי שאומר מרקוס: "המחשבות על כסף מבזבזות המון אנרגיה שבאה על חשבון היצירה. בחיפה, יכולתי לעבוד יומיים וחצי בשבוע ובשאר הזמן ליצור. זה גן עדן למי שרוצה להתרכז בעבודה ולא מחפש בילויים וברנז'ה. זה אולי קשור גם לגיל".
בעז נוי (45) וזוגתו איריס סינטרה, גם היא אמנית, הגיעו לרחוב הנמל מירושלים וכבר נוצרה במקום קומונה קטנה. בקומת הכניסה של הבניין בו גרו כולם היה חלל ריק שהם שיפצו והפכו לחלל תצוגה עם בר. כך נולד האגף – הגלריה העכשווית הראשונה בחיפה, שם הציגו מיטב אמנים תערוכות שנאצרו על ידי חברי הקבוצה. האגף כבר לא קיים, אך המודל של חלל שיתופי המנוהל על ידי אמנים מצליח לעבוד בחיפה התחתית, למרות הג'נטריפיקציה המתרחשת ממש מול עיניהם של האמנים החלוצים. כך זה תמיד, בכל העולם, היכן שיש אמנים, מגיעים הנדל"ניסטים. ובכל זאת, בשער שלוש הגלריה השיתופית פועלת בהצלחה.
מה שעולה בבירור מכל השיחות הוא הניכור בין האמנים הפעילים לבין עיריית חיפה, שלוקחת באותה מהירות שהיא נותנת. קשה לסמוך על תקציבים לאורך זמן, ואין הנחת ארנונה לאמנים כפי שיש בתל-אביב. לפעמים הארנונה גבוהה יותר משכר הדירה. נדמה שיש כאן פספוס גדול מצד העירייה שיכולה לעשות הרבה יותר. האמנים אף מתלוננים על נתק עם מוזיאון חיפה, למרות שאוצרת המוזיאון מרגישה שהיא מחוברת לסצנה המקומית.
אם מדברים על אמנות הפועלת במרחב, חיפה מאפשרת התבוננות על בועות התרבות הנוצרות בה, כאילו במנותק אחת מהשנייה. החוכמה תהיה לטוות קורים המחברים בין איי העשייה, ליצירת שלם שהוא יותר מסך חלקיו.
