אגדת המחבל המעורער בנפשו
באורח פלא, ערבים מעורערים בנפשם שולפים סכינים רק כשהם עוברים ליד יהודים. האמת היא שגם כשלא מדובר בתירוץ, התופעה מצביעה על מעמדם של מתמודדי נפש במגזר – ובעיקר על הדרך להסיר את הכתם מהחמולה
המחבל אחמד מוחמד מחאמיד
הרגל מוזר השתרש בתקשורת הישראלית: לראיין משפחות מחבלים ולשמוע אותן משתוממות מכך שיקיריהן יצאו לרצוח יהודים או חוסלו. קחו לדוגמה את משפחתו של אחמד מוחמד מחאמיד מאום אל פחם, שביצע את פיגוע הדקירה בשערי הר הבית ביום שישי. בראיון לגלי צה''ל ביום ראשון סיפק האב את כל הסיסמאות החלולות האפשריות: ''הבן שלי לא כזה בכלל'', ''לא הייתה כל כך סכנה'', ''מי שיוצא לבצע פיגוע לא לוקח סכין כזאת קטנה'', ''השוטר היה יכול לעצור אותו בלי להרוג אותו'', ''אם זה היה יהודי לא היו יורים בו''.
יש סרטון? ''לא בא לי לראות אותו'', הדגיש האב, שמא המציאות תפקח את עיניו ותאלץ אותו לצאת מעמדת הקורבן הקובעת שהבן שלו נרצח.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בכל זאת יש כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם בקרקס העצוב והצפוי הזה. אביו של המחבל לא חידש כלום, רק המשיך מסורת ארוכה של הכחשת הגלוי. את החלק על אורך הסכין סיפקה לו מערכת המשפט הישראלית עצמה, עם הדיון האבסורדי במשפט של חמזה אל-פילאת שדקר את נירית זמורה בגוש עציון ב-2015 - דיון שבעקבותיו הוא זוכה מאשמת ניסיון גרימת מוות בכוונה.
השאר בא לאבא ממערכת צדקה והתחמקות מאחריות משומנת מאוד במגזר הערבי. למעשה, גם בפיגוע האחרון הקדימה עיריית אום אל פחם את המשפחה, וכבר בשבת מיהרה להוציא תגובה רשמית על פי אותם קווים.
כמובן שגם הפעם כיכב אב כל התירוצים - ''המחבל מעורער בנפשו''. זו הטענה המנצחת כביכול, הפוטרת את כולם מאחריות: פלוני סבל מבעיות נפשיות, כך שלא באמת שלט במעשיו או לא באמת התכוון אליהם. אדם כזה צריך טיפול, לא עונש. במילים אחרות, הפיגוע הוא מעשה אלימות עיוור ובלתי מוסבר שאין לאף אחד אחריות עליו. מעין גזרת גורל. בפיגועים שבוצעו באירופה בשנים האחרונות שימשו אמירות דומות לא אחת כדי לגמד את הרקע האיסלאמי של המפגעים.
אז כמובן שאפשר להסתפק בלבוז לקו הגנה כזה כעוד טריק שחוק, אבל אפשר גם לתפוס את ההזדמנות כדי לטעון ש"אין הכי נמי": במקרים שבהם המחבל באמת מעורער בנפשו, רמת האחריות של החברה שבה צמח חמורה עוד יותר.
טורים נוספים של ניקולא נסים טובול:
- מי נתן לאיסלאמיסט האנטישמי להיכנס לארץ?
- עוד מאמץ קטן ונסכל את חלקות ירושלים
- טוב שמחירי בדירות בישראל גבוהים
קודם כל, הנחת היסוד של אותם מתחמקים היא שאדם ''משוגע'' מבצע מעשים רנדומליים לחלוטין. במודע או לא, זה זלזול עמוק בשכל הישר ובמציאות המורכבת שבה שרויים חולי נפש.
הטענה כמובן מופרכת: איכשהו, פלא פלאים, אותם חולים מאבדים את העשתונות פעם אחר פעם דווקא בעוברם ליד יהודי. אם כך זו תופעה מיוחדת במינה, כי לא ראינו יהודים מעורערים בנפשם שאצלם ההתקף מתבטא בנסיעה לגליל כדי לדקור אזרח או שוטר ערבי.
אדם הסובל מבעיות נפשיות מספיק מצומצמות כדי לתפקד ולנסוע בעצמו מוואדי ערה לירושלים אינו גולם. הוא אולי יקלוט ויתרגם מסרים שהוא מקבל מהחברה הסובבת אותו באופן אחר מאדם רגיל, אבל הוא מבין את המשמעות הבסיסית שלהם.
ומהו אותו מסר שמטפטף לראשו של כל ''מעורער בנפשו'' באום אל פחם? רמת ההסתה בעיר נגד ישראל חוזרת לכותרות מדי כמה חודשים: חגיגות בעקבות הפיגוע הקודם בהר הבית על ידי שלושה בני העיר, הלוויה המונית עם שחרור גופותיהם ומתן חסות עירונית לאירוע תמיכה ברב המסיתים ראאד סלאח בסתיו האחרון. אותו ''מעורער בנפשו'' לא היה צריך הזיות קשות כדי להסיק שלרצוח יהודי הוא מעשה נורמטיבי.
תיעוד ניסיון הדקירה בעיר העתיקה (באדיבות דוברות המשטרה)
אבל זה לא רק שאנשים הסובלים מבעיות נפשיות מושפעים מהסתה יותר בקלות מאחרים. כמו בכל חברה שבה כבוד המשפחה הוא ערך מרכזי, תסמונות נפשיות הן מקור לבושה לחמולה הערבית. למרות מאמצים להעלאת המודעות בתחום בשנים האחרונות, ההדחקה של החולה נשארת תופעה נפוצה ומתועדת. הוא נחשב נטל וכתם על שמה הטוב של משפחתו, ובמידה שאין לו תקנה - הדבר היחיד שמצופה ממנו הוא למות. כך, תקוותו היחידה לשדרוג חברתי היא שלפחות יהיה זה מות גיבורים. גם כאן המסר שהוא מקבל מן הסביבה ברור: השהיד הוא זה שנהרג על הגנת אל-אקצא או בג'יהאד נגד הכובש היהודי.
ל''מעורער בנפשו'' יש כאן מפלט כמעט אידאלי: באחת הוא משחרר את משפחתו מן הנטל שהוא מהווה, והיכן שהתאבדות קלאסית הייתה מוסיפה על הבושה, מותו בפעילות איבה דווקא מכפרת על הכול והופכת אותו למקור של כבוד והשראה. סוף לא רע למי שחי עד כה כמנודה.
התופעה הזאת מתחברת ל''טיפול'' דומה במנודים אחרים בחברה הפלסטינית. בקריירה האקדמאית שקדמה לכניסתה לפוליטיקה, ראיינה ענת ברקו עשרות נשים מחבלות. ממחקריה בנושא עולה שבמקרים רבים מה שהביא את האישה לטרור הייתה ירידה לשפל המדרגה החברתית בעקבות נכות או מערכת יחסים אסורה, שבעקבותיה החלטה לנקוט צעדים קיצוניים נראית סבירה.
בחלק מן המקרים החקירה אף הוכיחה שהמשפחה לא הסתפקה במסר המרומז הזה על מקום המנודה ומה שמצופה ממנו, וסייעה לו אקטיבית לבצע את הפיגוע על מנת להיפטר ממנו בדרך ''ראויה''.
שלא נתבלבל: רוב רובם של המחבלים לא פועלים מתוך ייאוש אלא בחישוב שפוי של עלות מול תועלת צפויה, וסביר שהגורם הקליני לא קיים או לא מרכזי במקרים אלו. אבל כשזה כן המקרה, תפקיד החברה מסביב ואחריותה דווקא מתחזקות, כך שהדגשת היתר של מצב הנפשי של המחבל תמוהה: כמה חולה צריכה להיות חברה כדי שאלה יהיו המסרים המרכזיים שהחלשים שלה יינקו ממנה?
בלילה שעבר באום אל פחם הובא אחמד מוחמד מחאמיד למנוחות ברוב עם.
- ניקולא נסים טובול הוא רכז פרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ניקולא נסים טובול
מומלצים
