פגישה עם קב"ן הייתה יכולה להציל את בני

3 פעמים ניסה ערן להגיע לפגישה ובכל פעם כשל. אחרי כמה ימים הוא התאבד. צה"ל עשה דרך ארוכה מאז, והגיע הזמן לצעדים דומים באזרחות

ד"ר אבשלום אדרתפורסם: 22.08.18 , 01:16

ערן אדרת ז"ל

לפני 21 שנה נקלע בני, ערן אדרת, למשבר בתחילת שירותו הצבאי. הוא רצה לשרת בתחום המחשבים אבל שובץ ליחידת אפסנאות שהעמיסה ופרקה משאיות עם ציוד החיילים שמשתחררים ושמתגייסים. בגבור מצוקתו ביקש להגיע לקצין בריאות נפש (קב"ן). הוא התבייש בכך אבל חשב שרק קב"ן יוכל להבין את גודל מצוקתו ולעזור לו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

שלוש פעמים הוא ניסה לפגוש קב"ן. בפעם הראשונה, מאחר שעמד בצד ואפשר לכל החיילים האחרים שהיו הרבה יותר אסרטיביים ממנו להיכנס לפניו, נאמר לו שנגמרו התורים ושיבוא בפעם אחרת. בפעם השנייה הוא הגיע לפגישה אבל בהיעדר מכתב הפנייה מהמפקד הישיר, הקב"ן סרב להיפגש איתו. בפעם השלישית הקב"נית ראתה אותו ליד דלת חדרה ואמרה לו שהיא חייבת לסדר משהו ושימתין לה. הוא חיכה עוד זמן קצר והלך משם.

אחרי כמה ימים ערן התאבד.

באותן שנים התאבדו בממוצע 40-30 חיילים בשנה. חייל אחד כמעט כל שבוע-שבועיים. זאת הייתה סיבת המוות מספר אחת בצבא בזמנים ללא מלחמה. לפני הרוגים באימונים, בתאונות דרכים וכו'.

פרופ' גדי לובין, שהיה קצין בריאות נפש ראשי, יזם לפני כעשור פנייה לרמטכ"ל כדי להפעיל תוכנית מקיפה למניעת התאבדויות חיילים שכללה צמצום משמעותי של יציאה לחופשות עם נשק. שני מרכיבים חיוניים נוספים היו בתוכנית: הנגשה טובה יותר של בריאות הנפש ושיפור הטיפול במי שנמצאים במצוקה אובדנית.

הרמטכ"ל אימץ את התוכנית והמערכת הצבאית כולה נרתמה להקטין באופן משמעותי את מספר החיילים המתאבדים. התוצאות של המאמץ הכלל-מערכתי הזה הביאו לשינוי דרמטי במספר המתאבדים בצבא. מכ-30 חיילים מדי שנה לפני כעשור לכ-15 בשנים האחרונות. ירידה של 50%.

יש עלייה משמעותית במספר ביקורי חיילים אצל קבנ"ים, אבל היא אחד הגורמים המשמעותיים במניעת התאבדויות בצבא. הנגישות לקב"ן עלתה: לפני כעשר שנים היה קב"ן רק ברמת האוגדה וכיום זה ברמת החטיבות, עם הגעה תכופה לגדודים. מחקרי מעקב שנערכים על ידי גורמי בריאות הנפש בצבא מצאו שזמן ההמתנה לביקור אצל קב"ן, במיוחד במקרים דחופים, ירד בצורה דרסטית.

בנוסף לכך גם איכות הטיפול הנפשי בחיילים השתפרה. זה מתבטא למשל בכך שבמרבית המקרים כשמדובר באירוע משברי נקודתי יש בממוצע יותר משלושה מפגשים לכל חייל שמגיע לקב"ן.

לו תוכנית זו הייתה מופעלת עשר שנים קודם, בני היה מגיע לקב"ן כבר בפגישה הראשונה ואולי חייו היו ניצלים. הוא לא היה יוצא בסוף היום, שלא לצורך, עם נשק הביתה, נשק שבו השתמש כדי לשים קץ לחייו.

אפשר להסיק כמה לקחים לתחום האזרחי מתוך הניסיון של הצבא בנושא. הנושא של מניעת התאבדויות מורכב ויכול להצליח רק אם הוא יוכתב "מלמעלה". רק כאשר נרתם לכך ראש המערכת – בצבא זה הרמטכ"ל ובתחום האזרחי זה בכירי משרד הבריאות – גם המערכת מתגייסת ומצליחה.

יש להפעיל במשולב כמה אסטרטגיות מניעה שהוכחו בעולם כולו כיעילות לצמצום מספר המתאבדים: הקטנת הנגישות לאמצעים קטלניים (נשק, תרופות), הגברת הנגישות לטיפולים נפשיים ושיפור הטיפול בדיכאון. יש להקצות לנושא את המשאבים המתאימים ולתקצב בצורה נכונה ומלאה את הפעילות למניעת אובדנות.

החלטת ממשלה מ-2013 קבעה שתקצוב התוכנית הלאומית למניעת אובדנות צריך לעמוד על 27 מיליון שקל בשנה החל מהשנה השלישית. השנה, למרבה הצער, התקצוב קוצץ ל-10 מיליון שקל בלבד.

כאב שכול וכמי שעומד בראש עמותת "בשביל החיים" אני מרגיש שהצעדה שנקיים זו השנה השביעית ב-4 בספטמבר בתל אביב, היא בעלת משמעות מיוחדת להצלת חייהם של מאות אנשים אובדניים בשנה. יש לי תחושה עמוקה שאם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום, יתכן שהייתי יכול להציל את בני.