החדש של יובל נח הררי: הגורו סותר את עצמו

המלאכה שיובל נח הררי נטל על עצמו ב"21 מחשבות על המאה ה-21" היא להציע לקורא "רק קצת בהירות" במציאות שבה הוא "טובע תחת מבול של מידע לא רלוונטי". זו בעיניו המשימה הדחופה ביותר כרגע. אנחנו נמצאים על סִפּו של שינוי דרמטי בדברי ימי המין האנושי, ורק הבנה נכוחה של המתרחש תאפשר לקיים שיחה ציבורית בעלת משמעות על אודותיו, ובכך להשפיע על הכיוון שבו אנחנו, בני האדם, צועדים.

נפיצותו של הרגע ההיסטורי הנוכחי נובעת מהשילוב בין שלושה: התפתחויות טכנולוגיות חסרות תקדים המאיימות "לפצח את מערכת ההפעלה האנושית" בואכה מציאות שבה אלגוריתמים ינהלו את חיינו; אסון סביבתי ממשמש ובא שעתיד להוליד משברים פוליטיים וכלכליים רחבי היקף; ונשק להשמדה המונית שעלול לזלוג לארגוני טרור ולהביא לקץ האנושות. במקביל, האידיאולוגיה השלטת במערב, הליברליזם, עומדת בפני פשיטת רגל, משום שהיא מבוססת על אתוס הרצון החופשי, ובהינתן שלא רחוק היום שבו הוא יפנה סופית את מקומו לטובת אלגוריתם יודע-כל - שיחליט עבורנו מה אנחנו רוצים - עלינו לנסח נרטיב-על חדש.

האדם הוא סך כל הכוחות הפועלים עליו, ובינו לבינם לא חוצץ שום רצון או יכולת בחירה. יובל נח הררי

הזרקתה של "רק קצת בהירות" היא משימה ראויה לשמה, בלי ספק, אבל לא בטוח שנח הררי עומד בה במלואה. בעוד היא מחייבת דיוק מרבי בבחירת המושגים ובניסוח הטענות, דומה שבלהיטותו לטלטל את הקורא - כלומר במובן המילולי ממש, להניעו לכדי פעולה - משהו מהדיוק הזה אובד. הוא משער, למשל, כי בעתיד יוכלו ממשלות ותאגידים לתמרן את רצונותינו ורגשותינו באמצעות אלגוריתמים, ומכאן שאנחנו נשעה למניפולציה באופן מלא. אבל זה שיהיה מי שיתמרן לא אומר שכולם בהכרח יבלעו את התמרון כל הזמן. וזו רק דוגמה לכשל לוגי אחד מני רבים. ככלל, מבחינתו של הררי, האדם הוא סך כל הכוחות הפועלים עליו, ובינו לבינם לא חוצץ דבר מסוג רצון או יכולת בחירה. במובן מסוים, כלל לא שוכן שם אדם.

הספר הזה שונה משני חיבוריו הקודמים של נח הררי, "קיצור תולדות האנושות" ו"ההיסטוריה של המחר". בעוד הראשון והשני גוללו סיפור רחב יריעה על העבר והעתיד, הספר הנוכחי, שמבקש לטפל בסוגיות ההווה, עושה זאת באופן פרוביזורי יותר ושיטתי פחות. לדברי המחבר הוא נולד בעקבות שאלות של קוראים, גולשים ומראיינים, ומבוסס על מאמרים שכבר הופיעו בעיתונות בישראל ובחו"ל. ייאמר שהספר משמש מבוא מצוין לבעיות הבוערות שעל הפרק, שהתקשורת ממעטת לעסוק בהן בצורה פושעת ממש, ומהנה מאוד לקריאה - בעיקר בזכות השימוש החכם בעובדות ובאנקדוטות היסטוריות, וחרף הטון האפוקליפטי השורה על הכל.

אף על פי שבאופן פורמלי הספר מחולק לחמישה חלקים, קשה שלא לזהות בו שני מהלכים עיקריים. לאחר הדיון באתגרים שמזמנת הטכנולוגיה, הממשיך במובן מסוים את ספרו הקודם של נח הררי, מגיע המהלך השני, שמתבקש כמעט לקרוא לו "מניפסט החילוניות": ניסוח חד וצולפני של עיקריה, והשלכותיהם האקטואליות. זה גם החלק שאמור לענות על השאלה "מה צריך לעשות", או למצער "איך יש לחשוב", לנוכח המציאות המשתנה. אלא שהמחבר מעט קמצן בהיבט הזה. הוא מקפיד שלא למסור פתרונות קונקרטיים, ובמקום זה פורש בפני הקורא את משנתו הפרטית - גרסה מרחיבה למונח "חילוניות": לא רק דחיית האמונה באל ספציפי, אלא סירוב לכל נרטיב-על שהוא, לרבות לאומיות, בצד תרגול יומיומי של מדיטציה. בבחינת פתרון מדף שכבר הוכיח את עצמו בשוק. לא תנסו?

גם החלק הזה לא חף ממשיכות מכחול גסות. בניסיונו לשרטט איזו אידיאה מופשטת של חילוניות, נח הררי עובר על הכלל שניסח לעצמו כל עוד עסק בביקורת הדת: התמקדות בשיפוט של התוצאות, ולא של הכוונות. אמירות כמו "לחילונים אין שום בעיה עם זהויות מורכבות" ו"חילונים נזהרים מאוד שלא לבלבל בין אמת לבין אמונה" טובות אולי בתיאוריה; בפועל, הראייה האידילית הזאת מתרסקת על סלע השבטיות - ההסבר החזק ביותר לתופעות כאילו-חילוניות אך בעלות סממנים משיחיים כמו עליית טראמפ או הברקזיט (שבשתיהן נח הררי כמעט שלא עוסק). כשמביאים את הגורם הערמומי הזה בחשבון, מתחוור שהשוני בין חילוניות לדתיות גדול פחות מכפי שנדמה במבט ראשון: שתיהן אינן חפות מחיפוש אחר רגש שייכות.

יותר מזה, התיאוריה הביקורתית כבר עמדה על כך שישנם סממנים תיאולוגיים מובהקים ב"דת החילונית"; אחד ממנסחיה מישל פוקו עמד גם על האופן החברתי-היסטורי שבו מובנה ידע; וברונו לאטור על האופן הדומה שבו מובנה מדע. אבל נח הררי לא מאפשר דריסת רגל לשלוש הביקורות המונומנטליות הללו. תחת זאת, הוא חוטא בעצמו כאחרון הדתיים באמונה מטאפיזית במושג האמת; שוגה לחשוב שישנה הבחנה מהותית בין אמונה לעובדה; ומאמין כאחרון הגרופיז בעליונותו של המדע. כולן תפיסות שדומה כי אבד עליהן הכלח.

אבל ביקורת מסוג כזה תחטיא את המטרה. זה עשוי היה לעבוד ביחס לכל כותב אחר, אבל נח הררי - תופעה מו"לית כלל-עולמית חסרת תקדים כמעט

 בנוף ההגות הפופולרית וגורו לעת מצוא - תובע התייחסות שונה. כסיסמוגרף של תהליכים גלובליים וכמנסח שלהם בה בעת, עצם הבחירה שלו לנסח עבור החילוניות, דווקא בעת הזאת, כתב הגנה פרוגרמטי לשימושו של כל מאן דבעי, במפגיע, וחרף כל אותן הביקורות שהוא בוודאי מכיר, היא הסיפור המעניין בספר הזה. אם תרצו, זאת הדרמה הגדולה שלו. היא מסגירה סנטימנט עמוק שמתכתב עם זירות נוספות ועם מגמות דומות במדינות מערביות רבות אחרות. עיקרו: המעבר של החילוניות הליברלית מתרבות הגמונית למעמד של עוד סקטור, וכזה שתפיסתו העצמית היא של אסקופה ההולכת ונדרסת. אולי גם זה היה צריך להיאמר בספר, בשם הבהירות.

"21 מחשבות על המאה ה-21", יובל נח הררי, דביר, 352 עמודים

הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".