נפרדים מאורי אבנרי: "היו לו חולשות וחוזקות - אבל אי אפשר לקחת ממנו את החזון"
"גם ממקומו בשוליים הוא השפיע עמוקות על התודעה הישראלית - ולא פחות מכך על תהליכים מדיניים", ספדה העיתונאית ענת סרגוסטי שעבדה בשבועון "העולם הזה" מעל ארונו שהוצב בבית העיתונאים בת"א. "אין חולק על כך שהיה העיתונאי המשפיע ביותר בישראל"
בבית סוקולוב בתל אביב הוצב הערב (יום ד') ארונו של אורי אבנרי, העיתונאי והסופר שהלך השבוע לעולמו בגיל 94. מוקירי זכרו הוזמנו להגיע למקום ולחלוף על פני ארונו. לפי בקשתו, לאבנרי לא תיערך הלוויה וגופתו תישרף.
אבנרי, שכיהן בעבר כחבר כנסת והיה מראשי תנועות השמאל בארץ, אושפז באחרונה בבית החולים איכילוב בעיר לאחר שלקה באירוע מוחי. ביום שני בבוקר נקבע מותו.
העיתונאית ענת סרגוסטי, שעבדה לצד אבנרי בשבועון "העולם הזה", אמרה: "אחד הדברים היותר משמעותיים שנשמע בהספדים הוא מידת השפעתו על הציבוריות הישראלית. לא משום שהיה כמעט עד יומו האחרון צלול, חד, אמיץ, זקוף ובעל כושר ניתוח וכתיבה משובחים, אלא משום שהיה חלוץ בכל כך הרבה תחומים".
סרגוסטי המשיכה: "אורי היה עצמאי במחשבתו, לא השתייך לשום מחנה, לא נאלץ להתיישר עם שום קו, בעל חשיבה מקורית, יכולת לימוד עצמית מופלאה ולא פחות מכך הצליח לגדל ולהצמיח דורות של עיתונאים ועיתונאיות, צלמים, והשפיע על תודעתם של כה רבים".
"אין כמעט חולק על כך שאבנרי היה העיתונאי המשפיע ביותר בישראל. החל את עבודתו בשנים שבהם היתה בארץ רק עיתונות מפלגתית, מנומסת ומקבלת בהכנעה את תנאי הצנזורה הצבאית ללא ערעור. עיתונות שהעורכים שלה היו באופן שגרתי סוגרים דילים עם השלטון מה יפורסם ומה לא יפורסם. אבנרי לא היה חבר במועדון הזה. 'העולם הזה' רצה להיות שופר של האמת".
אישי ציבור, פוליטיקאים ועיתונאים ספדו לאבנרי לאחר היוודע דבר מותו. נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין אמר כי "בימי המאבק לחירות ישראל לחם אורי אבנרי בשורות האצ"ל ואימץ לעצמו את קריאת התיגר במעמדו המיוחד כאופוזיציונר נצחי. אבנרי דגל במילותיו של ז'בוטינסקי 'שקט הוא רפש' ומאבקו להכרה ממלכתית בלוחמי האצ"ל, ומלחמותיו למען חופש הביטוי סללו את דרכה של ישראל כמדינה צעירה. היו לנו חילוקי דעות חריפים אך הן התגמדו מול השאיפה לבנות כאן חברה חופשית ואיתנה. יהי זכרו ברוך".
גם העיתונאי רינו צרור עבד מול אבנרי במערכת "העולם הזה". לדברי צרור, אבנרי "היה העיתונאי הראשון שיצק יסודות של עיתונות חופשית ומי שסלל לכולנו כאן את הדרך כלשונו בלי מורא ובלי משוא פנים. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות השתמשה בביטוי הזה בעימות האחרון שלה עם שרת המשפטים איילת שקד. לכן היה ברור שהמוטו חלחל כמו שצריך".
הוא הוסיף כי "באופן אישי אורי לימד אותי את כל העבודה - לא רק לשאול שאלות אלא על כל עולם העיתונות. הוא היה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, הוא היה העיתונאי שלנו. הצער הגדול שלי הוא שלא ידענו להכיר בו בצורה ממלכתית ולהעניק לו את פרס ישראל ולהתעלות מעל לוויכוחים הפוליטיים. היום אפשר לומר שהעיתונות שלנו היא מפעל החיים של אבנרי".
יו"ר האופוזיציה, ח"כ ציפי לבני (המחנה הציוני), הגדירה את אבנרי כעיתונאי אמיץ, אדם נדיר ופורץ דרך. לדברי ח"כ לבני, אבנרי "עמד על עמדותיו למרות המתקפות ונטע בלב עם ישראל את רעיונות השלום והמתינות גם כשלא היו בלקסיקון, עם מבט צלול וחד ששמר עד יום מותו. ישראל תחסר אותו. יהי זכרו ברוך".
יו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, ציין בעמוד הטוייטר שלו כי כנער נהג לקרוא את השבועון "העולם הזה", מכיוון שחש כי האמת תמיד כתובה בו. לדברי גבאי, "עבורי, אורי אבנרי לימד אותנו להסתכל על החיים גם מזווית הראייה של הצד השני. לא חייבים להסכים, אבל כדאי להבין ולדעת. נוח על משכבך".
ח"כ סתיו שפיר (המחנה הציוני) אמרה בדברי ההספד שלה: "כמה אומץ היה בך אורי. אהבה אמיתית למדינה, ראייה חדה למרחק ומוכנות לקחת חלק בעשיית ההיסטוריה בכל רגע נתון".
יו"ר מרצ, ח"כ תמר זנדברג, שיתפה בציוץ שפרסמה צילום מסך ממייל שאבנרי שלח לה לפני שנה. כותרת המייל הייתה "אני יודע שהיה לי הרבה מזל בחיים". ח"כ זנדברג סיפרה כי "כשבירכתי אותו הוא ענה 'נמשיך להיאבק, כל שארית חיינו לפנינו'. נוח בשלום, איש גדול".
ח"כ איימן עודה (הרשימה המשותפת) שיתף תמונה משותפת עם אבנרי וכתב: "כואבים את מותו של אורי אבנרי, איש יקר שהקדיש את חייו לשלום, לעתיד טוב יותר לשני העמים ולהקמתה של מדינה פלסטינית. הקול שלו, רעיונותיו והשקפת עולמו ימשיכו להדהד גם אחרי לכתו".
השר לשעבר גדעון סער (הליכוד) אמר: "אבנרי היה רחוק ממני ומשכמותי מרחק מזרח ממערב ולא פעם קוממו אותי דבריו ומעשיו. אך בישראל הצעירה היה דוגמה לאופוזיציה ללא מורא, בימים שהיה קשה להיות באופוזיציה למשטר מפא"י, שרדף אותו. ואין דמוקרטיה בלי אופוזיציה".
מגרמניה לתקשורת והפוליטיקה הישראלית
אבנרי (אוסטרמן) נולד בגרמניה למשפחה אמידה שעלתה לארץ ישראל עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933. בישראל איבד אב המשפחה את הונו ואבנרי נאלץ לצאת לעבוד במקום ללכת לבית הספר. ב-1938, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ"ל והיה חבר בארגון במשך כארבע שנים. במלחמת השחרור התגייס לחטיבת גבעתי (שועלי שמשון), והעביר כתבות מהשטח לעיתון "הארץ". במהלך המלחמה נפצע קשה.
ב-1950 עזב את "הארץ" ורכש עם חברים את השבועון "העולם הזה". בראש העיתון הופיע המשפט "ללא מורא, ללא משוא פנים", ששיקף את רוחו של "העולם הזה". בעשורים הראשונים לפעילותו אופיין השבועון בקו פוליטי שמאלי, פרסומים סנסציוניים ורכילות, לצד גילויים שהשפיעו על חיי הציבור ועל הפוליטיקה בארץ. בין הפרשיות שנחשפו בעיתון: פרשת אשר ידלין, פרשת אברהם עופר והטבח בכפר קאסם. כמו כן קרא אבנרי באמצעות העיתון לבטל את הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל ולהפרדת הדת מהמדינה.
פרסומיו של "העולם הזה" עוררו התנגדות ציבורית וממסדית, כך למשל סירב ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לבטא את שם העיתון וקרא לו "השבועון המסוים". לאחר שחוקק "חוק לשון הרע" (1965), שלטענת אבנרי נועד להשתיק את "העולם הזה", פנה לפוליטיקה ונבחר לכנסת כח"כ מטעם מפלגת "העולם הזה - כוח חדש" בכנסת השישית והשביעית, ומטעם של"י בכנסת התשיעית. בסך הכול הוא כיהן בכנסת 10 שנים.
אבנרי היה פעיל בגופים הקוראים לשיתוף ישראלי-פלסטיני. הוא היה ממקימי תנועת "גוש שלום" והיה תומך נלהב בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. על פעילותו זו הוא זכה בפרסים בינלאומיים רבים.
אבנרי כתב כמה ספרים, בהם "בשדות פלשת 1948" (1949) שכלל רשימות ממלחמת השחרור; "הצד השני של המטבע" (1950) - תיאור גרסתו על הצדדים האפלים של מלחמת השחרור, ספר שעורר התנגדות רבה והיה נסיון להחרימו; "מלחמת היום השביעי" (1968) ו"אויבי אחי" (1988) על מפגשיו עם ראשי אש"ף. בשנים האחרונות כתב את "אופטימי" הראשון (2014) והכרך השני באותו שם (2016).
לפנייה לכתב/ת 
