ביקורת סרט: "בובה של רצח" - לא חתרני, סתם חובבני
"בובה של רצח" עומד בקצה שורה ארוכה של יצירות שמכניסות בובות לעולם אלים שאינו הולם קהל ילדים. אלא שבשונה ממה שנעשה לפניו, אין בו שום דבר נועז - מהקונספט הלא ממומש לדמויות הסתמיות
"בובה של רצח" (Happytime Murders) הוא קומדיית פשע המתרחשת בעולם אותו חולקים בני אדם ובובות. במרכזה שיתוף פעולה בין שוטרת (בת אדם) ובלש פרטי (בובה) בניסיון להתחקות אחר מי שעומד מאחורי סדרת מעשי רצח. ראינו משהו מאוד דומה לפני 30 שנה בסרטו המבריק של רוברט זמקיס "מי הפליל את רוג'ר רביט", רק ששם היו דמויות מצוירות ולא בובות עשויות לבד, ומעשי האלימות והסקס היו מעודנים בהשוואה לסרט הנוכחי. הבדל נוסף ומהותי הוא שסרטו של זמקיס ידע מה לעשות עם ההצבה של שתי צורות קיום באותו מרחב, גם מבחינת העלילה, גם מבחינה טכנית-אסתטית וגם מבחינת ההומור. לעומת זאת "בובה של רצח" מאכזב בסתמיותו.
הזכויות על החבובות המוכרות (קרמיט, מיס פיגי וכו') שייכות ל"אולפני החבובות" שנקנו על ידי תאגיד דיסני ב-2004, ולכן הן מחוץ לסרט. גם הזכויות על הדמויות של "רחוב סומסום" לא שייכות ל"ג'ים הנסון". כך, למרבה המזל, נחסך מאתנו המראה של אלמו עושה סקס עם מיס פיגי (אם כי הבובונאי המיתולוגי של אלמו קווין קלאש הוא אחד ממפעילי הבובות בסרט). למעשה, באופן קצת מטריד עבור חובבי המורשת של הנסון, חברת ההפקה של "רחוב סומסום" תבעה את חברת ההפקות הסינית STX (השותפה הבכירה להפקת הסרט) בניסיון שלא צלח לעצור את מסע הפרסום של "בובה של רצח" שהשתמש בסיסמה המשעשעת No Sesame, all Street.
במוקד העלילה בלש פרטי בשם פיל פיליפס (הבובונאי ביל ברטה). הוא היה השוטר הראשון ממוצא בובה, עד שהודח. הבלשית קוני אדווארדס (מליסה מקארתי) שהייתה השותפה שלו, הפכה ליריבה. השבר שחירב שותפות זו יתגלה במהלך הסרט. פיל נשכר על ידי בובה עם נטיות נימפומניות בשם סנדרה (הבובונאית דוריאן דיוויס), ומתחיל להסתבך כשהוא מוצא עצמו בזירת רצח של ארנב ששיחק בעבר בסדרת הטלוויזיה הפופולארית The Happytime Gang. גם אחיו של הגיבור שיחק בסדרה וגם הוא נרצח. פיל וקוני נאלצים לחזור ולשתף פעולה על מנת להתחקות אחר הרוצח, ובינתיים נראה שמישהו מנסה להפליל את פיל בביצוע המעשים.
מי שראה את הטריילר וצחק, מוטב שידע שהוא כבר נחשף לרוב הבדיחות שעובדות. מי שלא צחק ובכל זאת מחליט ללכת – שיצפה ל-90 דקות מתסכלות למדי. הסתמיות של הדמות הראשית הופכת אותה לפרטנר לא מאוד מעניין למליסה מקארתי. מלבד דמות זו המבנה העלילתי הנע בין סדרת מעשי רצח מאפשר זמן מסך קצר לכמעט כל דמויות הבובות האחרות. גם "רוג'ר רביט" דילג בין דמויות רבות, אבל בגלל היותן לקוחות מהמאגר של אייקונים תרבותיים מבוססים של דיסני ווורנר – זה היה מספיק. היה להן רקע, עבר, תוכן וזמקיס ידע מה לעשות עם הזמן הקצר שניתן לכל אחת מהן. כל מה שחסר לדמוית בסרט.
"בובה של רצח" הוא לא באמת נועז, ובכל מקרה יוצריו לא יודעים לעשות דבר מעניין או חתרני עם הקונספט הבסיסי שלו. בתחילתו יש הקבלה מגושמת בין הבובות ובין מיעוט גזעי הזוכה ליחס מפלה – אך היא אינה מפותחת. מה שנשאר זו עלילת מתח שבלונית שבשינויים קלים היה אפשר להציג רק עם דמויות אנושיות, אבל אז היא הייתה נחשפת עוד יותר בסתמיות וברדידות שלה.
לפוטנציאל השימוש החתרני בבובות של הנסון יש היסטוריה של למעלה מחצי מאה והיא מתחילה מהאב המייסד עצמו. לאחר הצלחת "רחוב סומסום" הנסון רצה לפנות לקהל מבוגר יותר. הפיילוט הראשון לחבובות נקרא "המופע של החבובות: סקס ואלימות" (1975). ההצעה נדחתה. שנה לאחר מכן, "החבובות" החלה את העונה הראשונה שלה כסדרה מצליחה לכל המשפחה. באותה שנה היא כבר זכתה לפרודיית פורנו: Let My Puppets Come של ג'רארדו דמאנו (הבמאי של "גרון עמוק") שהראה סקס בין בובות, בני אדם, ובין בובות לבני אדם.
משמעותי הרבה יותר, ומקור השראה מכונן עבור התסריטאי של "בובה של רצח" (טוד ברגר) הוא סרטו המוקדם והמופרע של פיטר ג'קסון Meet the Feebles מ-1989. פרודיה מחורעת וחסרת רחמים על מה שמתחולל מאחורי הקלעים של מופע דמוי "החבובות". כל מה שהסרט הנוכחי עושה - בעיקר בתחומי המין והאלימות - נעשה באופן הרבה יותר בוטה ומצחיק בסרטו של ג'קסון. כולל קליימקס שבו היפופוטמית (המקבילה למיס פיגי) מבצעת טבח בחברי הצוות. חובביו של סרט הפולחן הניו זילנדי יזהו מחוות בסרט הנוכחי, אבל ספק רב אם ייהנו ממנו במידה דומה.
לאחר קניית הזכויות לחבובות חברת דיסני ניסתה ולא הצליחה לפצח את אופן השיווק שלהן לקהל העכשווי. האם הן מכוונות לילדים? להוריהם שגדלו על הדמויות? או לנקודת החיבור החמקמקה בין שני הקהלים? מה שעבד בשנות ה-70 לא עבד במאה ה-21. נעשו שני סרטי חבובות ("החבובות" מ-2011 שהצליח, ו"החבובות – מבוקשות" מ-2014 שאכזב) וסדרת טלוויזיה כושלת שנקראה "החבובות" (2015-16), וניסתה לקרוץ למבוגרים בסגנונה המוקומנטרי.
במקביל יצירי הדמיון של הנסון היוו מקור השראה לשלל שימושים חתרניים. המוכר שבהם הוא המיוזיקל "אבניו קיו" (החל מ-2003) המשתמש במודל
של "רחוב סומסום" ליצירת סאטירה חברתית שנונה. בריאן הנסון עצמו העמיד החל מ-2006 סדרת מופעי אלתור עם בובות בשם Puppet Up! שהיו מיועדים לקהל בוגר. מפעילי הבובות במופעים אלו הם אלו הפועלים ב"בובה של רצח" אך ללא ההומור הנובע מאלתור פרוע.
במנותק מהמורשת של הנסון הקולנוע והטלוויזיה הציגו לא מעט בובות פרועות. סדרת הסאטירה הבריטית Spitting Image (1984-96) (שזכתה לגרסות בשלל ארצות), סדרת המתיחות הטלפוניות האמריקנית "שיחות מלוכלכות" (2002-7). סרטים כמו "טים אמריקה: משטרת העולם" (2004) של יוצרי סאות'פארק, או סרטי "טד" של סת' מקפארלן (2012, 2015). לא חסרות בובות עם פה מלוכלך, התנהגות לא מוסרית, חרמנות ונטיות קרימינאליות.
לא כל סרטי וסדרות הבובות מוצלחים או מכילים אותה מידה של דמיון. אבל הטובים שבהם הציבו קנה מידה ש"בובה של רצח" אינו מתקרב אליו. במקום טוויסט חתרני או סאטירי ה"נועזות" רק מדגישה עד כמה הקונספט של הסרט מיושן והביצוע שלו ירוד.
