החופש הגדול גרם לי להרגיש בודדה מתמיד
נראה שמשהו בחופש הזה שבו כולם מדגמנים משפחתיות, שבר אותי מבפנים. אז כתבתי לחברים עם התמונות שיעשו טובה וישלחו לי פחות, כי אני בולעת דמעות כבר כמה שעות
חם לי. אנחנו בים כבר כמה שעות, בונות ארמונות בחול. שלוש ילדות צרפתיות מסתכלות אלינו בערגה ואנחנו מזמינות אותן להצטרף אלינו. צרפתייה אחרת בביקיני מוזהב וגוף שטרם עבר לידה מתעדת אותנו בהתלהבות מוגזמת במצלמה שלה. אלא שאז בדיוק מגיע פושטק קטן ובועט לילדה שלי בכל הארמונות שהיא בנתה. עד שהיה לנו רגע אחד של נחת, הוא נגמר בבכי מר.
לטורים הקודמים של אחת פלוס:
אכזבה. קיבלתי טבעת מהמחזר הלא נכון
יש לי גבר ערום במיטה וגבר לבוש שמחכה בחוץ
האכלתי אותו בפירורים והוא התאהב בי יותר
זה ידוע שחופש גדול עם ילדים זה לא בדיוק חופש. כהורים אנחנו מזיעים בלנסות להעסיק אותם, לשמח, לרצות וליצוק תוכן לחופשה שאורכה כאורך הגלות, לפחות. כתוצאה מכך אנחנו יוצאים מהבית וממשיכים להזיע בחום יולי-אוגוסט. ברור לכולנו שהגיוני יותר להעביר את החופש הגדול למאי-יוני, אבל נדמה שמישהו במשרד החינוך רוצה לחסוך במזגנים בכיתות. אני בכלל שונאת קיץ מושבעת, אבל הפעם עצוב לי מתמיד. כולם מסביבי בחו"ל וגלריית התמונות שלי בטלפון התמלאה בתמונות של נופים וילדים של אחרים. כולם מסודרים במשפחות, ואני תא משפחתי אחד, קטן ועזוב, נשארתי על אדמת ארצנו.
לילדה אפילו אין דרכון כי ככה זה אצל הורים גרושים, הכול כרוך בפרוצדורות כפולות, ואת תלויה ברצונו הטוב של מי שכבר לא רוצה בטובתך. אז בכמה הימים שהיו לנו ביחד, לפני שהתחלפו המשמרות, ניסיתי לפצות אותה וליצור לה כמה חוויות מהנות. לקחתי מלון קרוב לים, והאמנתי שיהיה לנו הכי כיף בעולם. אבל ילדים, כך חברה אמרה לי, אף פעם לא מרוצים. היא צדקה. העובדה שהנוף השתנה לנו לא שינתה כלל את הקשיים הרגילים שבשגרה, ולא הדביקה את הציפייה המגוחכת שלי לזכות במעט הקשבה.
דומה שדווקא במלון שנושק לשמיים, העקשנות של הגוזל שלי הרקיעה שחקים. בא לי לסגור חשבון עם מרפי. שילמתי על החופש הזה כמו מחיר של שכירות לחודש שלם רק כדי לשנות לוויכוחים את התפאורה, ובשביל מה? כבר יכולנו להישאר בבית ולהתווכח במחיר הרבה יותר זול ולעשות את זה מתחת למזגן. "בפעם הבאה תעשו זאת עם חברים", אמרו לי. אבל כל החברים המשפחתיים שלי בחו"ל. אני מרגישה את הבדידות מטפסת לי במעלה הגרון. אני לא חברה מספיק טובה לבילוי של אחת על אחת, הרי בסופו של דבר אני עדיין אימא שדורשת ממנה להתלבש בזמן כדי לרדת לארוחת בוקר. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? אני רוצה בונדינג, והיא רוצה לצפות בסרטונים ביוטיוב. לחיי האיזון.
יש בתוכי כמיהה לתא משפחתי נורמלי שבו אם הילדים לא מקשיבים לאימא, הם מקשיבים לפחות לאבא, או הפוך, אבל תמיד יש מישהו שמקשיבים לו. החברים עם התמונות מספרים לי שכך זה גם אצלם - שילדים תמיד יתלוננו, וזה לא משנה מה המצב המשפחתי. זה רק שלעומתם לי אין פרטנר, ובעיניי זה משמעותי.
אני גם האימא וגם האבא בחופשה הזו. אני גם בונה ארמונות בחול, גם תופסת גלים בים וגם שוחה בבריכה חרף שנאתי העזה לבריכות מלאות חיידקים ושתן. מתוך נחישות של ממש לשמח את הקטנה, אני עושה הכול בלי הפסקה. אבל מילא הבריכה ומילא החול והים, הדובדבן שבקצפת הוא שאני לבד. אין מי שיהיה לצדי, אין מי שיעזור לי כשהילדה מבקשת שארכיב אותה על הכתפיים כי היא עייפה, ולי אין כתפיים חזקות בכלל.
ממתי אני מייחלת לשותף?
ההרגשה העצובה הזו מפתיעה אותי כי כבר כמה שנים שאני עושה הכול בעצמי. אבל נראה שמשהו בחופש היותר מדי גדול הזה שבו כולם מדגמנים משפחתיות, שבר אותי מבפנים. אז כתבתי לחברים עם התמונות שיעשו טובה וישלחו לי פחות, כי אני בולעת דמעות כבר כמה שעות. כדי לטשטש את הבדידות חשבתי להשתתף בחגיגה ושיתפתי גם אני תמונה מזויפת של שמחה, כזו שמסתירה את זה שבסוף זה בעצם נגמר בבכי.
משונה לי שאני משקרת לעולם, אבל יותר מזה מוזר לי שאני מייחלת לשותף. בסך הכול הרבה יותר רגוע כשאף אחד לא מתערב לי, שאין פה דעות של אדם נוסף (ועוד ממין זכר לא עלינו), שאנחנו חייבות להתחשב בהן, שלא לומר להיכנע להן. כולם יודעים שאם יש משהו יותר קשה מילדים עצבניים זה שני מבוגרים שמתווכחים ביניהם על איך מגדלים ילדים.
מגוחך שכשאנחנו מתאהבות אנחנו שואלות את עצמנו לכל היותר אם הוא יהיה בעל טוב, אבל אנחנו לא שואלות איזה מן אבא הוא יהיה. אנחנו גם לא מדברים בינינו על איך מחנכים, וכרווקים מי בכלל יודע איך זה מרגיש להיות הורה לילדים? לכל היותר אני יכולה לחשוב, היי הוא כזה בליין שרגיל לא לישון בלילות, הוא בטח יקום בקלות לתינוק. טעות. היום אני מבינה שאני לא רוצה בעל, אני רוצה שותף, מישהו שיהיה לי לעזר ולא יקשה עליי. אני תוהה ביני לביני האם באמת יש מישהו כזה? אולי זה החום, אולי העייפות, אולי אחרי החגים זה יעבור.
