הוא רוצה לשכב איתי אבל לא לאהוב אותי
"מעולם לא השליתי אותך. תמיד אמרתי לך שכך יראה הקשר בינינו", חזר ואמר לי. אבל אני המשכתי לכעוס ולכאוב, להיעלב ואפילו לבכות. "איך זה יכול להיות שאחרי כל הזמן הזה הוא לא רואה בי פוטנציאל?!". התכחשתי לעובדות וכל פעם מחדש האמנתי שבפעם הבאה שניפגש הוא סוף-סוף יראה אותי באמת, ולא רק את הגוף שלי
שוב הייתי עצבנית כי הדייט שהיה לי אתמול הסתיים בלא כלום. כמה ימים קודם לכן ניהלתי שיחת טלפון עם בחור, אבל אחרי רבע שעה של דיבורים שנינו הבנו שזה לא יתקדם לפגישה. בעיקר אני, שלאורך כל השיחה שידרתי מסר של "עזוב אותך, אני לא בקטע". ולא בכוונה, פשוט הרגשתי מותשת וחסרת כוחות להתחיל עוד קשר שבטוח יסתיים בכישלון.
כך הפסקתי לצאת עם הגברים הלא נכונים
אף פעם לא הצלחתי להבין מדוע הקשרים שלי אינם מתפתחים למערכת יחסים בריאה והדדית. הרי לכאורה, יש לי הכול – קריירה מצליחה, משפחה תומכת, חברים ואני גם נראית טוב, אז מה הסיפור? משהו כאן פשוט לא מסתדר לי. אתמול קראתי את הטור של נטלי להב שעסק בכל המפגשים שלה עם הגברים הלא הנכונים, והוא הבהיר לי כמה דברים: קודם כל, אני מצדיעה לה על הכנות. לרובנו קשה מאוד להודות שעשינו טעויות במערכות היחסים שהיו לנו. למעשה, הדבר הטבעי הוא להאשים את הצד השני.
כשקראתי את הטור הרגשתי כאילו נטלי דיברה מתוכי. גם אני ניסיתי להיכנס למערכות יחסים שמעולם לא התאימו לי. התאהבתי בבחור שכבר מהתחלה אמר לי כי אינו מעוניין בזוגיות איתי, אלא בקשר מיני בלבד. בתמימותי האמנתי שהדבר ישתנה בהמשך, כאשר פעם אחר פעם נועדתי להתאכזב. בכל פעם התרגזתי על התנהגותו, בזמן שהוא מצדו כעס שאני מסרבת להשלים עם המצב הקיים.
"מעולם לא השליתי אותך. תמיד אמרתי לך שכך יראה הקשר בינינו", חזר ואמר לי. אבל אני המשכתי לכעוס ולכאוב, להיעלב ואפילו לבכות. "איך זה יכול להיות שאחרי כל הזמן הזה הוא לא רואה בי פוטנציאל?!". התכחשתי לעובדות וכל פעם מחדש האמנתי שבפעם הבאה שניפגש הוא סוף-סוף יראה אותי באמת, ולא רק את הגוף שלי. לאט-לאט פיתחתי תדמית של קורבן, וגם בה התאהבתי. לחברים ולמשפחה המשכתי לספר שאני סובלת ושגברים לא רוצים אותי, כאשר בפועל פשוט המשכתי לרצות בחורים שלא התאימו לי. הם אולי התאימו לי בתחומי העניין, בשיחות ואפילו במשיכה המינית המשגעת – אך בכל מה שנוגע למחויבות אליי, לא היה על מה לדבר.
את הבחור הספציפי הזה המשכתי להאשים לתקופה ארוכה. וכשהוא בעצמו סיפר לי שהוא יוצא עם מישהי אחרת, נפגעתי ותחושת הקורבנות שבי המשיכה להתחזק. הרי איך זה הגיוני שהוא מעוניין לצאת עם מישהי אחרת שהיא לא אני? כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לקבל את העובדה ששנינו לא מתאימים, גם אם רק הוא מרגיש כך. במקום זה בחרתי להסתכל על כל מערכת היחסים כהתפשרות שלי על מה שמגיע לי באמת. "זה לא קשור אלייך", אמר. "אני לא רואה אותנו כזוג, זה לא אפשרי מבחינתי". וכך, פעם אחר פעם, המשכנו להתראות אחד עם השנייה. בכל פעם התרחש בינינו עימות שהוביל לנתק, ולאחר כמה חודשים שוב חזרנו לדבר ולהיפגש.
לא הצלחתי לצאת מרכבת ההרים המסחררת הזו כי נדלקתי עליו ברמה מטורפת. חשבתי לעצמי שמעולם לא יצא לי להכיר אותו באמת - את חבריו, את משפחתו. מעולם לא הצלחתי לקבל ממנו תמונת מצב אמיתית על מה שעובר לו בראש בכל הנוגע אליי, והדבר הזה הטריף אותי. כל כך רציתי להיות חלק מחייו, וכך אמרתי לו בעצמי. עדיין המשכתי להאמין שיש בינינו משהו מיוחד ושהוא פשוט קצת עיוור, אך בעוד כמה זמן הוא יבין שאני היא כל מה שהוא חיפש.
אבל הזמן עבר והמציאות לא השתנתה. "אני מחפש חוויה מינית", הוא סימס לי בכל הזדמנות. "אין לזה קשר אלייך, את לא צריכה להיפגע", הוא טען. מדי פעם המשכנו לשמור על קשר בזמן שידעתי לאן כל זה יוביל – לתקיעות אינסופית שאין לה עתיד. לחברות הייתי מספרת שמדובר בחתיכת מניאק, למרות שהוא היה אמיתי איתי מהרגע הראשון ומעולם לא הסתיר את כוונותיו. "את לא מבינה אותי", הוא התרגז והחיכוך בינינו הפך לבלתי נמנע.
לא חשבתי לרגע שאני טועה, היה לי ברור שהוא אידיוט מושלם כשבעצם במשך כל הזמן הזה היה לי נוח להאמין לסיפור שסיפרתי לעצמי ולהתכחש לתמונה הברורה שעמדה מולי: לעולם לא אהיה איתו בקשר שאני רוצה, אז כדאי שאפסיק לבזבז את זמני היקר. לא הגיע הזמן להיפטר מתחושת הקורבן? זה כל כך לא מתאים לאופי שלי, ולא מתאים לאף בחורה נורמלית אחרת.
להתמקד בעלבון
בכל פעם שהכרתי בחורים אחרים שיצאו איתי והחליטו שהם אינם רואים אותי כפוטנציאלית לקשר זוגי, התעסקתי בעלבון. אולי בגלל שלא חשבתי שיעברו כל כך הרבה שנים בהם ארגיש כל כך בודדה. וכשלבסוף הגיע בחור שממש רצה אותי, כמעט לא האמנתי לו. בשיחות בינינו סיפרתי לו על הדחיות והכאב מהקשרים הקודמים, ציפיתי לקבל סימפתיה אבל רק הרתעתי אותו, וכך הרסתי במו ידיי קשר שדווקא כן יכול היה לעבוד.
עד לרגע כתיבת שורות אלו אני מרגישה שתחושות העלבון והכעס מנהלות את חיי, אבל לא עוד. תודה לך נטלי, כי הארת את עיניי. אני מקווה שיותר משאני מסוגלת לכתוב על כך עכשיו, גם אוכל לבצע את השינוי בעצמי.
