"כן, יש לי בית ואוטו ואני ענייה חדשה"

קוראים לי ענבל (שם בדוי), אני בת 37 וגרה בגליל המערבי, יש לי כאן בית. גרתי שנים בחולון. באיזשהו שלב לא יכולתי לשלם שכירות, בגלל זה עברנו לצפון. פשוט לא יכולנו להרשות לעצמנו לחיות במרכז.

כשעברנו לכאן לקח לנו חמש שנים עד שהצלחנו לקנות בית כי כאן הרבה יותר זול. זה לא בדיוק הבית המתאים לנו ביותר, אבל זו הדירה היחידה שפשוט יכולנו להרשות לעצמנו. עליה כמובן אנחנו משלמים משכנתא, אז בעוד שלושים שנה היא תהיה בבעלותי - כרגע היא בבעלות הבנק שמרשה לי לגור בה. 

בן הזוג שלי ואני מגיעים ממשפחות ממוצעות, לא עניות, מעמד ביניים קלאסי. שנינו עשינו תואר, הוא אחד ואני שניים, ושום דבר בדרך לא הכין אותנו למצב של חוסר. זאת הפתעה לא נעימה בכלל.

התאומים עכשיו בני שנה ושמונה חודשים, וזה גיל שעבורו אין מסגרות מסובסדות. רק מי שעובדת במשרה מלאה ומקבלת דרגה של תמ"ת יכולה לקבל הנחה. גם אחרי ההנחה, המעונות של התמ"ת אצלנו מאוד מאוד יקרים, ואני לא אקבל הנחה של תמ"ת כי לנו יש, כאמור, עסק עצמאי.

"להכניס את התאומים למסגרת זה לקבור אותנו כלכלית לגמרי"(צילום: shutterstock)

יש לי כאן כמה חברות שאצלן שני בני הזוג עובדים, והן עדיין מחפשות הכנסה נוספת כל הזמן כי אין מה לעשות, צריך, ויש גבול לכמה אפשר לקצץ בהוצאות. באיזשהו שלב צריך פשוט להגדיל הכנסות. אי אפשר לקצץ לנצח.

ההורים עוזרים, אין מה לעשות

יש כאלה שההורים עוזרים להם בכסף באופן קבוע, כמו אצלנו. ההורים עוזרים, אין מה לעשות. אנחנו משתדלים לא לקחת או לקחת רק באמת בעיתות מצוקה, אבל לפעמים אין ברירה. ההורים עובדים כי הם צריכים לעבוד, והעזרה מתבטאת יותר בבייביסיטר ובקניות ולא בכסף מזומן.

לא סתם העדפתי להישאר בעילום שם. זה נושא שמאוד קשה לי לחשוף כי גם אני, כמו רוב האנשים סביבי, מגדירה את עצמי כמעמד הביניים, גם אם זה לא תואם כל כך את איך שהרבה אנשים חיים כיום: חיים כאילו יש להם על אף שאין להם. יש משהו בלהודות שאין לך שכאילו מחייב אותך לקחת אחריות ולנקוט פעולה, ואת זה הרבה אנשים לא רוצים.

ברגע שאתה מודה שאין לך, אתה לא יכול למשל לצאת לחופשה או לשלוח את הילדים לשני חוגים. אתה לא יכול. זה משהו שמאוד קשה להודות בו בינך לבין עצמך. אז אני מבינה שלאנשים קשה. זה מעמד ביניים שהפך להיות עני, מעמד שנשחק.

אצלנו למשל הילדים בבית יודעים שיש חוג אחד לכל ילד, וזהו. אין שני חוגים, על אף שבסביבה יש הרבה כאלה שכן יכולים להרשות לעצמם. זה מעמיד אותם במצב שהוא פחות מאידיאלי מול החברים.

הם לא היו מקבלים חוגים בכלל אם לא היה קיים הפרויקט של "חוג לכל ילד" של משרד החינוך, שעולה 200 שקל לשנה. אמרתי לילדים, לא אכפת לי מה אתם רוצים, זאת הרשימה. מפה אתם בוחרים. זה זה או כלום, ועם זה הם זורמים.

זה לא מה שאנחנו מכירים כ"עני", זה משהו אחר

גם אנחנו וגם מסביבנו אנשים נאבקים כדי לשרוד כלכלית. זה לא עניים כמו של פעם, זה עניים שהרבה יותר קשה להם להודות שהם עניים כי הם לא מרגישים עניים. זה גם לא עניים של מקרר ריק ועניים שמוכרים ברווחה, זה לא זה. אני חושבת שהתיוג מאוד מפחיד אנשים, בעיקר אמהות, כי כשאת אומרת לאמא שהיא ענייה, או שהמשפחה שלה ענייה, זאת מילה עם הרבה כובד.

"כשאת אומרת לאמא שהיא ענייה, או שהמשפחה שלה ענייה, זאת מילה עם הרבה כובד". (צילום: Shutterstock)

"כאילו מה, אז עכשיו אנחנו מוגדרים ככה? אז גם הילדים שלי מוגדרים ככה? אבל הם מקבלים הכל, אז איך הם יכולים להיות מוגדרים ככה?". יש פה הרבה עניינים שצריך לחשוב עליהם, כי זאת לא ההגדרה הנכונה בדיוק למרות שזה כאילו כן. אהבתי את ההגדרה "עוני חדש". כי זה לא מה שאנחנו מכירים כ"עני", זה משהו אחר.

אבא שלי למשל היה מת לצאת לפנסיה. הוא כבר דיבר איתי על זה שהוא רוצה להקדים את הפנסיה שלו כי הוא גמור. הוא עובד מאז ומעולם פחות או יותר, אבל הוא אומר, "אני לא יכול, כי מי יעזור לך, מי יעזור לאחותך, איך תסתדרו?"

ואני אומרת לו, "אני אסתדר. צא". אבל המצפון שלו לא מאפשר לו לעשות את זה כי הפנסיה מהמדינה זו הרי בדיחה, והפנסיה שהוא חסך כל השנים זו בדיחה קצת פחות מצחיקה, והוא יהיה חייב לרדת ברמת החיים. אז על אחת כמה וכמה לעזור לשתי בנות - זה משהו שהוא לא ריאלי עבורו.

אצל כולנו המינוס בבנק הולך וגדל

יש נשים שכן עושות ציפורניים או הולכות לספר, מוציאות כסף במקומות שהם לא הכרחיים להישרדות שלהן. אני לא עושה את הדברים האלה. אבל אצל כולנו המינוס בבנק הולך וגדל.

אז מצטמצמים. הפסקנו לקנות ספרים ופיתחנו קשרי ידידות עמוקים עם הספרנית. אצלנו הולך חזק הבגדים מיד שנייה, למשל הזמינו אותי לאיזושהי מסיבת החלפת בגדים. חיפשתי חברה שתבוא איתי, והתגובות שקיבלתי היו: "בגדים יד שנייה? מה, מישהו לבש את זה קודם?" - הן לא מבינות מה הקטע.

"התגובות שקיבלתי היו: 'בגדים יד שנייה? מה, מישהו לבש את זה קודם?'". למצולמות אין קשר לכתבה(צילום: מורן רגב)

כל הבגדים של הילדים שלי הגיעו מחברות וממשפחה שהעבירו אליי, הרי כל שנייה צריך להחליף להם מידה ובשביל מה לבזבז על זה כסף? וזה חוסך לי את ההתלבטות: זה מה שיש בארון וזהו, עם זה מסתדרים.

גם בחנות יד שנייה אצלנו כבר מבקשים שיביאו רק את הדברים הטובים ביותר, כי פשוט אין להם כבר איפה לשים. אנשים לא קונים את הספרים בשלושה או חמישה שקלים או את הבגדים המשומשים. או שהם לא מרגישים עם זה נוח, או שהם מרגישים שזה שם עליהם סטיגמה או משהו.

זה משהו שאני גם חושבת שצריך לנער קצת, כי יש פה גם עניין של מיחזור של כמויות הזבל האדירות שאנחנו מייצרים, וגם ילדים בסין כנראה עבדו בפרך בשביל הבגדים. אז למה לא לקחת משהו שכבר הוכיח שהוא איכותי? זה משהו שאני לא מבינה, אני לא מצליחה להתחבר ללמה אנשים לא עושים אותו יותר.  

בגלל מצב התחבורה הציבורית - חייבים רכב

הוצאה גדולה מאוד שלנו היא רכב. אין לנו ברירה. התחבורה הציבורית בצפון היא ממש בעייתית, ויש מקומות שברכב אפשר להגיע אליהם בכמה דקות ובאוטובוסים זה שעה ויותר לכל כיוון, והמתנה של המון זמן. אין ברירה, חייבים. במיוחד בגלל שבת, כשאין תחבורה ציבורית בכלל ורוצים לנסוע להורים במרכז. 

אז רכב זה ביטוח, וטסט, ודלק ותיקונים פה ושם, כי הוא כבר לא חדש. זה הזוי. במדינה מתוקנת משביתים את כולנו ליום ומחייבים אותנו להחזיק רכב. זה כמו שיהיה חשמל כרגיל אבל יום אחד בשבוע הוא יושבת לחלוטין. אין חשמל, וכולם יצטרכו לקנות גנרטור.

"הוצאה גדולה מאוד שלנו היא רכב. אין לנו ברירה. חייבים. במיוחד בגלל שבת, כשאין תחבורה ציבורית בכלל ורוצים לנסוע להורים במרכז". (צילום: shutterstock)

אני רואה סביבי משפחות שהן לא דור שני ושלישי לעוני, אלא אנשים שהם יחסית משכילים ועובדים, ועדיין לא מצליחים להתקיים. יש להם מינוס או הלוואה, והם במצב כלכלי הרבה פחות טוב ממה שהם היו רוצים.

בעיניי זה נושא מורכב שהוא מאוד מערכתי וכולל, אני גם חושבת שיהיה נורא קשה למצוא מי שיסכים לצאת מהארון ולדבר על זה. זה חלק מהעניין, וזו הסיבה שאף אחד לא חשף את זה - כי אף אחד לא מוכן להיחשף.

אנשים מפחדים מאיזושהי סטיגמה שמתלווה לזה, ממה זה אומר עליי ועל הבחירות שאני עושה בחיים. אבל הנה, אני כאן, יש לי בית ואוטו - ובכל זאת אני ענייה חדשה.