האהבה הגדולה שקיבלתי הגיעה עם מינוס אחד
הלכתי לישון ליד האישה שאהבתי, והפסקתי לחלום את החלומות שאהבתי. הסתכלתי במראה וראיתי שם לב נוצץ וחדש, לב שהחלים מהאקסית שעזבה אותו, שהגליד מהצלקות שעיטרו אותו, לב במצב מכני מצוין מהניילונים. אבל זה לא היה הלב שלי
"סליחה, אתם מסיימים בקרוב?". אם יש משפט שאתה לא מצפה לשמוע ממלצר זה את המשפט הזה. אבל מה לעשות שאתה מושבניק מהדרום, אהבת חייך הפוטנציאלית היא יפהפייה ירושלמית והמסעדה ה"ירושלמית" היחידה שאתה מכיר היא מהז'אנר שמככב בפרסומות על סולחה של איזה מותג חומוס תעשייתי, ובכלל ממוקמת באבו גוש. אז יוצא שאתה קובע איתה בפסגת הקולינריה הזו, שבה הדבר היחיד שמזעזע יותר מהאוכל הוא השירות, ואתה מוצא את עצמך בוהה במלצר שהרגע שאל אתכם מתי אתם מפנים כבר את המקום שלכם, כי יש בחוץ תור של אנשים חסרי חוש טעם בעליל שמתים להתיישב בשולחן שלכם.
אבל גם המלצר ההזוי הזה, לא הצליח להרוס את הדייט שלנו. וממש לא סיימנו. להיפך. זו היתה ההתחלה הטובה בהיסטוריה. בהיסטוריה שלי כמובן, והיתה לי חתיכת היסטוריה של התחלות: שתיקות מביכות, בליינד-דייטים עם כימיה זוגית של מני נפתלי ושרה נתניהו, ובכלל, אם הייתי גיבור על, החוש המיוחד שלי באותם שנים היה לחוש בדיוק את ההיפך ממה שהדייט שלי משדרת. ובכן, עד שהיפה שלי הגיעה.
היו לה עיניים חומות-ירוקות מהפנטות, שיער מתולתל שאסוף בקוקו וטיימינג קומי מושלם (לצחוק בדיוק אחרי בדיחה שסיפרתי). היא היתה כל מה שחיפשתי אחרי שנים של בדידות: יפה, אינטליגנטית ומלאת חוש הומור. לא ייאמן כמה נדיר היה למצוא מישהי שהחזיקה בכל המאפיינים האלה, ועוד אהבה אותי בחזרה! יש מצב שזה הדבר המרגש ביותר שאי פעם התחיל בארוחה של פרגיות וצ'יפס.
חמישה חודשים קדימה, אנחנו עוברים לגור ביחד. חודש נוסף עובר, אני מנצל רגע של חוסר תשומת לב, שואל שאלה גורלית ומקבל תשובה חיובית. שנה לאחר מכן אני חותם על מסמך מגוחך מלפני 5,000 שנה, נשבע על ירושלים ודורך על כוס עטופה בנייר כסף. זהו, הבדידות מאחוריי, וגם הכאבים, וגם השירים שכתבתי עליהם וגם החלומות שהיו לי לשיר את השירים האלה על הבמה.
אושר, מסתבר, הוא חתיכת ממזר בנזונה. הוא הופך את הבפנים שלך לפונדנט שוקולד נמס עם גלידת וניל. כל כך הרבה מתוק, עד שאתה כבר לא זוכר איך מרגישה מליחות של דמעות או מרירות של לב שבור. בהתחלה החלום עוד הצליח לחיות במקביל לסיפור האהבה הזה. אהובתי היתה באה להופעות, שרה את השירים שלי, צוחקת על הפדיחות שלי. הרמוניה. אבל מהר מאוד הבנתי שעם כל הכבוד למחיאות כפיים כשאתה על הבמה, אין להן סיכוי מול נשיקה אחת, מול ליטוף אחד לפני השינה, מול הריח של השיער שלה בבוקר. הסם הזה פשוט יותר חזק, יותר ממכר, יותר מסוכן.
מלחמת אזרחים בין הראש ללב
ואז, יום אחד, כששמתי את היד על הבטן שלה והרגשתי בעיטות של חיים חדשים, הבנתי: המוזיקה שלי מתה. וזו היתה בעיטה חזקה הרבה יותר ממה שהרגשתי הרגע, בעיטה של מציאות. ומסתבר שביום שמצאתי אותה, איבדתי את עצמי. אהבת האמת שלי חשפה את השקר שסיפרתי לעצמי. השקר שכולם מספרים לך: "כשתמצא אהבה, תהיה מאושר". אבל מה אם מה שהגדיר אותך זה לא האושר אלא הכאב? איך אפשר לוותר על מה שהגדיר אותך? שבנה אותך? איך אפשר לכרות את גזע הכאב הזה שהצמיח שורשים ששרטו לך את הנשמה, הגזע שהצמיח את החלומות הכי יפים שלך?
התשובה היא שאי אפשר. כך מצאתי את עצמי במלחמת אזרחים פנימית בתוך הגוף שלי, שבה הראש אומר דבר אחד ("יש לך אהבה, אידיוט"), הלב אמר דבר שני ("איך ויתרת על החלום, דביל?"), והנפש נקרעת ביניהם. ככה זה המשיך במשך ימים, שבועות, חודשים. הלכתי לישון ליד האישה שאהבתי, והפסקתי לחלום את החלומות שאהבתי. הסתכלתי במראה וראיתי שם לב נוצץ וחדש, לב שהחלים מהאקסית שעזבה אותו, שהגליד מהצלקות שעיטרו אותו, לב במצב מכני מצוין מהניילונים. אבל זה לא היה הלב שלי.
הלב שלי נשאר בדירת השותפים המעופשת, בתוך מחברת פתוחה על כרית, בין מילים שנכתבו, נמחקו ונכתבו מחדש עד שהיו מדויקות מספיק כדי לצרוב את הכאב שלי כמו קעקוע לתוך הנשמה. הלב שלי נשאר בין הקלידים של הפסנתר החשמלי שעמד שם בפינת החדר, כמו פסיכולוג שמחכה שאבוא ואפרוק עליו הכול בלי לשפוט אותי, בלי לתת לי עצות, רק לעזור לי לחפש את הצלילים שיתאימו לדמעות, לזיכרונות ולרגעים שלא הצלחתי לשכוח.
נפרדתי לשלום מהעצב, מהכאב, מהחלום שהיה לי והבנתי שזה נגמר. שכבר לא אשיר את השירים שלי. שכבר אין לי את זה. ואז, כמו בסרטים הכי קלישאתיים של דיסני שבהם אתה בטוח שהגיבור מת רק כדי לראות אותו קם מהאפר ומנצח מחדש (חוץ מהסרט האחרון של "הנוקמים", ובגלל זה ת'אנוס הוא הדמות האהובה עליי בכל הזמנים), פתאום זה קרה גם לי - הבנתי שאין לי את זה, ועצבות נוראית מילאה אותי מחדש, מחקה את האושר הקארין-גורני המתוק הזה והחזירה אליי את אהובתי הקודמת מימי העצבות: המוזה.
הסתכלתי על אהובתי ההריונית, חייכתי אליה במבט מטומטם ואמרתי לה: "מאמי, חזרתי. יש לי שיר חדש. קוראים לו 'אין לי את זה'". היא חייכה אליי את החיוך המושלם שלה ואמרה לי: "יופי מאמי. עכשיו תעשה טובה תרד לפיצוציה. בא לי טילון".
לדף האומן של ניר בפייסבוק
