עם כדורגל כזה, בסוף האוהדים יוותרו

במדינת "כמעט", כשאתה יושב לראות כדורגל מקומי, אתה מגלה שזה כאילו כדורגל. כמו הרבה אזרחים במדינת כמעט, גם אני צופה בכמעט שדרים, שמשדרים מכמעט אצטדיון בכמעט ערוץ ספורט, כמעט משחק כדורגל, עם כמעט פרשנויות, ועם הרבה עודף זמן, הכל נמשך יותר ממה שצריך, הכל חוץ מהדבר הפשוט הזה שכולנו קוראים לו כדורגל, קח את הכדור, תמסור, תמצא הזדמנות ותעשה מזה שער. במדינת כמעט, יש הכל מלבד הדבר הפשוט הזה. משחקים לרוחב, כל נפילה דורשת אלונקה, כל שריקה דורשת בזבוז זמן, ופרשנות, ופרשנות ופרשנות... וכל זה למרות ששתי הכמעט קבוצות ממש רוצות לנצח, החיים בהילוך איטי, איטי מאוד, וזה בסך הכל מחזור ראשון. כן.

וזה עוד המשחק המרכזי, תארו לכם מה קורה במגרשים בהם משחקות "סתם" קבוצות? אולי זו הסיבה שבארץ "כמעט", מעדיפה ה"כמעט" מינהלת של ה"כמעט" ליגת העל, לשדר רק משחק אחד בערוץ פתוח, בעוד כל המשחקים של הליגה הספרדית ושל הליגה האיטלקית משודרים באופן מלא, אפילו מסין "האיכותית" משדרים פה קצת יותר... זה בגלל שבמדינת כמעט אוהבים תוצרת חוץ, ורוצים להיות כמו שאר המדינות, רק שהכל יוצא מעט אחרת, כמעט, כאילו, קרוב, אבל לא מספיק... אולי יום אחד נעלה לטורניר גדול, אולי יום אחד הכמעט כדורגל שלנו בליגה המקומית ייראה מעט אחרת, אולי יום אחד הכמעט מאמנים שלנו והכמעט שחקנים שלנו יבינו איך עושים זאת נכון, ויתחילו לשחק באמת בשביל הסמל, בשביל המדינה בשביל האוהדים.

מכבי תל אביב נגד מכבי חיפה(צילום: ראובן שוורץ)

כי אם יש משהו אחד במדינת הכמעט שהוא ממש לא כמעט, זה הקהל, הקהל שמגיע למשחקים, שרוכש את הערוצים בתשלום, שמפגין נגד בעלים שעושקים את הקבוצות, הקהל שמחזיק את כל הענף הזה. אותו קהל שזוכה לזלזול הגדול ביותר. הזלזול הזה עוטף אותנו מכל כיוון. מהתקשורת שעושה את המינימום כדי להרוויח את המקסימום, מהאפשרויות לרכישת כרטיס למשחק שמתאימות לשנת 1974, כאילו שאין אינטרנט בעולם, מהיחס לקהל כשהוא בדרך לכמעט איטדיון, בשערי הכמעט אצטדיון וכאשר הוא כבר יושב לעודד ביציעים, בשידור של המשחקים בטלוויזיה, בפרשנים שמפרשנים את המשחק שעה לפני, במהלך המשחק, ושעתיים לאחריו, אבל הזלזול העיקרי מגיע דווקא מהקבוצות עצמן, כמעט כאילו שהקהל שבוי, והוא תמיד ימשיך להגיע... אז זהו שלא.

לא לעולם חוסן. בסוף הקהל יוותר, כי בעולם בו אנו חיים, יש אלטרנטיבות לא פחות טובות והרבה פחות מכאיבות. הקהל בסך הכל רוצה כדורגל אמיתי, כזה שמבין שיש לשחקנים פה מגבלות, אבל כזה שיודע לשחק גם עם המגבלות הללו, וזה מתחיל ונגמר בלשחק התקפי. אף אוהד לא מגיע למשחקים כדי לראות את מה שרואים פה כבר כמה עשורים, כדורגל לרוחב, בקבוצות ובנבחרת, לוזריות שלא מתבטאת במשחק עצמו אלא במה שקודם לו, מראש תירוצים, הסברים והרכבים שכוללים הכל מלבד התקפה. ותמיד תמיד לאחר המשחק זה מלווה בשלל תירוצים של כל מביני הענין: שיחקנו טקטי, היה חלוץ מדומה, התקפה נסוגה, מגן/חלוץ, קשר/מגן וכו'. שחקו פשוט, תעשו את עצמכם גדולים. אנחנו רוצים משחק עם שני חלוצים, עם שחקנים יצירתיים, ועם מאמנים שיתנו להם לשחק כדורגל, כמו שהיה ברגעים הכי גדולים של הכדורגל שלנו -0:5 נגד אוסטריה, 2:3 על צרפת, ה-0:3 של מכבי חיפה על יונייטד ועוד.

מה המשותף לכל הרגעים הללו? הם היו חסרי משמעות ספורטיבית (חיפה לא באמת ציפתה לנצח בחוץ את יונייטד, פנאתנייקוס ולברקוזן בלי לשחק בבית), ולכן המאמנים עלו לשחק התקפי. מאידך, כאשר חשבו על לעשות תוצאה תמיד זה נגמר עם שיברון לב, וכדורגל שלא מזכה אותנו בשום דבר. תשאלו את הכמעט מאמן של הכמעט נבחרת שלנו, הוא היה זה שב-2001 שלח אותנו חזרה למציאות שכולנו כל כך מכירים עם שער בין הרגליים של נימני, שמה לעשות, ידע טוב מאוד להבקיע אבל לא ידע לעשות הגנה, גם לא בחומה. במדינת כמעט העפילו לפני 48 שנה למונדיאל. מאז מנסים שם, ותמיד זה כמעט. שואלים את אותן שאלות, איך זה שכמעט עלינו, ומדינות אחרות, כמו מדינת "כאילו" ומדינת "לא ידענו שאנחנו כאלה" עלו עוד פעם...

הצוות המקצועי החדש של הנבחרת(צילום: ראובן שוורץ)

אז במדינת כמעט שוב החליטו לעשות כמעט מעשה, אחרי הרבה מאוד זמן שהנבחרת הייתה בלי מאמן החליטו: נעשה כמעט מעשה ונמנה כמעט מאמן נבחרת אחרי כמעט שנה, כמעט נכעס על הקפטן שלנו שזרק את סרט הקפטן, הוא כמעט יתנצל, אבל לא ממש, נמנה כמעט מאמן בעל רזומה עשיר, כמעט ניתן צ'אנס לצעירים (מנור סולומון, דאבור, אצילי, מיכה, כחילה, פרץ), כלומר, נחכה שהם יהפכו להיות כמו הוותיקים, נהרוג להם כל חשק למשחק, נדכא אותם, לא נזמן אותם, ונמשיך עם כל אלה שכבר עברו אילוף (זהבי, טב"ח 1 ו-2, נאתכו, כיאל וכהן) אחרי שהם שיחקו כמה שנים עם הכאילו הרכבים והכאילו כדורגל, ואז נמשיך לעשות כאילו ועדות חקירה על למה לא עלינו, עם הכמעט יו"ר שנקווה שיהיה לנו עד אז, עם הכמעט מינהלת ליגה שכבר יש לנו.

בינתיים, המשחק נמשך, כבר חצי שעה של כמעט כדורגל, עוד פרומו של עוד משחק כמעט חשוב, כמו חצי גמר גביע הטוטו, הפעם זה גביע האומות, וכפי שנאמר בפרומו של הכמעט ערוץ ספורט, יש לנו רק 6 משחקים ואנחנו באליפות אירופה. מצחיק. כמעט מצחיק כמו מודי בר און. הגיוני, כבר 30 שנה לא ניצחנו 6 משחקים ברציפות עם הכמעט נבחרת, ודווקא עכשיו נצליח. בין פרומו לפרומו, יש גם כמעט פרסומת, כי אסור פרסומות בערוץ הזה, אז יש כמעט פרסומות, וכמעט חידון נושא פרסים וכמעט ספונסר, סכין גילוח נדמה לי, או החלטה נכונה. ואז (לא) כמעט חפירות של שעה וחצי, כי ככה זה כשבכמעט ערוץ משדרים רק כמעט משחק אחד בשבוע, ואין על מה להעביר את הזמן שכאמור יש בשפע במדינת כמעט.

הסתיימה המחצית ותיכף מסתיים המשחק, כבר 0:2 בכמעט משחק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, כמעט משחק שהיו בו יותר עצירות ממסירות, כמעט משחק שמייצג כל כך טוב את כל מה שרע פה. שחקנים שלא מסוגלים לחבר שתי מסירות, כל חצי דקה עצירה במשחק, פעם פאול, פעם שריר תפוס, פעם כדור חוץ, בונקר שמייצר כמה בעיטות לשער בכל המשחק, ומזל שהיה אתמול בצד של מכבי תל אביב, כי בקלות יכול היה להיגמר 0:0 או 0:1 לחיפה. דווקא כשנתנו לדור מיכה לשחק, והכוונה היא לא לעלות למגרש אלא באמת לשחק כדורגל, נוצרו שני מצבים והייתה הכרעה, אבל למה לעזאזל לחכות עם זה משחק שלם. למה לתת לקהל לסבול? תעלה התקפי ותשחק כדורגל, מקסימום תפסיד ותן צ'אנס לצעירים, הם עדיין לא נהרסו.

בית"ר ירושלים של השנה שעברה היא מה שמדינת כמעט צריכה להפנים: תשחקו באמת, תפסידו באמת, אף אחד לא יכעס. אבל תשחקו עם שני חלוצים, עם רצון לנצח, תפסיקו לפחד, ואז תהפכו לשחקנים ולא לכמעט שחקנים, והליגה וגם הנבחרת תהיה כזאת, ואולי אולי גם מסי יגיע לפה ולא למשחק ידידות, אולי אפילו בירושלים, בינתיים נשאר עם כמעט ליגה וכמעט נבחרת.