להיות או לא להיות
כשמישהו אומר "אני רוצה למות", מה שהוא צריך זה לא הסכמה שבשתיקה, אלא חיבוק ועוד חיבוק. תשובה לדן אריאלי
אני מעריץ את פרופ' דן אריאלי. דווקא בגלל זה הצטערתי לקרוא את המשפט שהופיע בראיון איתו ב־"7 לילות" בשבוע שעבר: "אני חושב שהתאבדות זה לגמרי בסדר". האם הבחירה בהתאבדות היא בחירה חופשית? הקדשתי חלק גדול מהקריירה המדעית שלי לחקר האובדנות ולטיפול בה, והתשובה ברורה: אצל מי שעושה מעשה ומתאבד, זה כמעט אף פעם לא בא מבחירה חופשית.
רוב האנשים ששואלים את עצמם האם "להיות או לא להיות" מסוגלים בהחלט לבחור באופן חופשי, והשאלה כשלעצמה לא מעידה בהכרח על בעיה נפשית. כל שנה כאחד מכל ארבעה אנשים "רגילים" ישאל את עצמו את השאלה, וימשיך הלאה. אבל מה לגבי אלה שבוחרים למות?
מעשה אובדני הוא כמעט תמיד תוצאה של מחלה שכיחה, קטלנית, ומה שהכי חשוב – מידבקת, וניתנת למניעה. מחקרים בנושא הביאו למסקנה חד־משמעית: קרוב ל־90% מהאנשים שמתאבדים סובלים בימים האחרונים או בשעות האחרונות לחייהם מבעיה נפשית רצינית, שמעוותת את תהליכי החשיבה שלהם ולא מאפשרת להם בחירה חופשית אמיתית. רובם סובלים מדיכאון. חלקם סובלים מהפרעת חרדה, או מהתמכרות לחומרים. רוב הנותרים סובלים ממחלה גופנית קשה או כואבת. וכאשר אנשים מפורסמים מתאבדים, או מתבטאים בתקשורת ב"שבחי ההתאבדות" – עולה מספר המתאבדים.
מדוע אנשים רוצים להתאבד? יש הרבה מאוד סיבות. אבל מה שנותן למתאבד את הדחיפה האחרונה לסיים את חייו הוא בדרך כלל לא משהו פילוסופי או הגיוני, אלא רגשי לחלוטין: כאב. כאב נפשי בלתי נסבל, או כאב גופני בלתי נסבל. ובשניהם אפשר לטפל.
כאב נפשי כשלעצמו הוא לא אסון, אלא המצאה גאונית של הטבע. הוא הדבק ש"מדביק" תינוקות וילדים להורים שלהם, והוא האלכימאי שהופך את הגעגועים למוטיבציה: "אמא, אל תעזבי אותי...". בשורה התחתונה, כשמישהו אומר "כואב לי הלב", הוא צודק. זה באמת – וזה במוח. אפשר אפילו לראות את זה בהדמיה מוחית.
זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל אפשר להשפיע על עוצמת הכאב הנפשי במוח בעזרת תרופות. קבוצת המחקר שלי עוסקת בפיתוח תרופות שמקטינות כאב נפשי, ומורידות בכך את הדחף האובדני. אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל אני מאמין שבסוף זה יקרה. המדע כבר פתר בעיות סבוכות יותר.
מה הגורם העיקרי לכאב נפשי? במילה אחת – בדידות. וכאן נמצא הקשר להתאבדות: מי שמנסה להתאבד מרגיש בודד. גם אם הוא מוקף חברים ומשפחה אוהבת, גם אם הוא עטוף בדאגה ובחיבה, החוויה הסובייקטיבית שלו היא של בדידות נוראה וכאב נפשי בלתי נסבל. וכאן נכנסות לפעולה שתי התרופות הטובות ביותר בעולם נגד התאבדות: אהבה ותקווה.
כשמישהו אומר "אני רוצה למות", מה שהוא צריך זה לא הסכמה שבשתיקה, אלא חיבוק ועוד חיבוק. הוא צריך מישהו שיגרום לו לא להרגיש בודד, וישכנע אותו שבסוף יגיע הבוקר. אבל בגלל שבחירה חופשית לא קיימת במצבים הנפשיים האלה, האדם האובדני "תקוע" בהלך נפש פסימי ונואש, וקשה מאוד להוציא אותו ממנו.
קשה מאוד – אבל לא בלתי אפשרי. זה מצריך מאמץ עיקש, הרבה עזרה מחברים ואוהבים, והכי חשוב – זה מצריך נכונות לומר שוב ושוב, למרות שנדמה שזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה: "אני אוהב אותך. אני מבין אותך. אני נשאר איתך. ואתה תהיה בסדר".
לפנייה לכתב/ת 
יורם יובל
מומלצים
