מתונה, ליברלית, יציבה: האמירויות, הפרטנר המוחמץ של ישראל
ישראל ואיחוד האמירויות הן מדינות פרגמטיות ביסודן, ואין ביניהן איבה עמוקה. האמירויות מתנגדת לטרור ולאיסלאם הקיצוני, מקבלת יהודים – ולא רואה בדת את המקור לסכסוך עם הפלסטינים. יציבותה הגדולה מאפשרת לה להניע תהליכים במזרח התיכון, והבונוס לישראל: כרטיס כניסה לשוק כלכלי נחשק
באירוע שנערך בחודש יולי בלונדון הצהיר אנוואר גרגש, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות: "אנו מוכנים לקחת על עצמנו נטל גדול יותר בשמירה על ביטחון השכונה שלנו". בשנים האחרונות הרחיבה איחוד האמירויות את השפעתה במזרח התיכון ובצפון אפריקה באמצעות דיפלומטיה אקטיבית יותר והנחת תשתית פיזית ענפה בדמות בסיסי צבא ונמלי ים בבעלותה במדינות שונות באזור. המדינה גם פעילה בשלוש השנים האחרונות בלחימה בתימן ומעורבת בסכסוכים מקומיים בלוב, באפגניסטן, באריתריאה ובאתיופיה. צעדיה אלו מלמדים על מדיניות מחושבת, שמטרתה להפוך את איחוד האמירויות למעצמה אזורית, לצד בעלת בריתה סעודיה.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
עוצמתה הכלכלית והפוליטית של איחוד האמירויות מיקמה אותה בעמדת כוח משמעותית במדיניות החוץ שלה. בשנים האחרונות היא הגבירה את מעורבותה בפוליטיקה הפנימית של הרשות הפלסטינית והנהגת חמאס, אשר מתאפיינת בניסיון לקדם את הפלגים הפרגמטיים והמתונים (למשל מוחמד דחלאן) על חשבון אלו שנתפסים בעיניה כפסיביים (אבו מאזן) וכקיצוניים (יחיא סינוואר והלשכה המדינית של חמאס היושבת בקטאר). בהצהרותיה החוזרות ונשנות הביעה איחוד האמירויות את תמיכתה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות, אך לרוב הביטה ביוזמות אחרות מן הצד, ורק כשהבשילו נאותה לשתף פעולה. כעת נראה כי המגמה שאליה חותרת איחוד האמירויות היא של נקיטת מדיניות עצמאית ואקטיבית בנושא.
לאיחוד האמירויות יש חשיבות רבה עבור ישראל, והחשיבות הזו איננה מסתכמת בסוגיות אסטרטגיות בלבד. שתי המדינות חולקות אינטרסים משותפים ולעיתים אף תפיסות עולם דומות, לצד הפער הפוליטי והאידאולוגי הקיים ביניהן. אחד המאפיינים הבולטים של איחוד האמירויות הוא דבקותה באיסלאם המתון ובהתנגדות לפונדמנטליזם איסלאמי ולארגוני טרור, סוניים ושיעיים. תפיסת עולם זו עומדת במרכז המחלוקת הפוליטית של איחוד האמירויות עם איראן וקטאר, ובנקודה זו נפגשים הערכים והאינטרסים של ישראל ואיחוד האמירויות.
אופיין המתון והליברלי של ישראל והאמירויות יחסית לסביבתן דוחק את הפערים האידאולוגיים לשוליים ומאפשר דיאלוג פרגמטי ביניהן. לכך יש להוסיף את היציבות הפוליטית הגדולה באיחוד האמירויות, שמעניקה למדינה יתרונות כלכליים ברורים ויכולות נדירות במזרח התיכון להניע תהליכים ארוכי טווח.
ברמה הבינלאומית איחוד האמירויות משקיעה מאמצים ומשאבים רבים בהרחבת קשריה הדיפלומטיים ובמיתוגה כמרכז עולמי חשוב. במסגרת זו פועלת המדינה לארח מוסדות, כנסים, תחרויות ואירועים בינלאומיים בשטחה, אך התנהלות זו מעמידה אותה בפני דילמות הקשורות ביחסה לישראל. מחד, איחוד האמירויות עומדת בפני ביקורת מבית ומהאזור על נורמליזציה עם ישראל בעודה מארחת ישראלים, ומאידך הלחץ הבינלאומי נגד חרם על ישראל באירועים בינלאומיים והחשש מאובדן הלגיטימציה לאירוחם מאלצים אותה לרוב לקבל את הנוכחות הישראלית.
פוטנציאל עסקי עצום
לא מופרך לדמיין קשרים רשמיים ישירים בין ישראל לאיחוד האמירויות, אך אלה נראים עדיין רחוקים. מהתנהלותה עד כה נראה כי איחוד האמירויות מעדיפה להימנע משיתופי פעולה עם ישראל או לפחות לצמצם ולהצניע אותם. כך למשל נמנעו סוכנויות הידיעות הרשמיות של המדינה מלדווח על פתיחת הנציגות הישראלית של סוכנות האו"ם לאנרגיות מתחדשות (IRENA) באבו דאבי הבירה בראשית 2016. עם זאת, כשנפוצו בתקשורת הישראלית והעולמית ידיעות רבות בנושא פרסמה האחראית על התקשורת במשרד החוץ של איחוד האמירויות הודעה רשמית שבה הדגישה כי IRENA היא סוכנות בינלאומית ועצמאית, בעלת נורמות וחוקים משלה, וכי פתיחת הנציגות הישראלית במסגרת זו אינה מייצגת שינוי בעמדת האמירויות כלפי ישראל או ביחסים בין המדינות.
שיתופי הפעולה העסקיים בין ישראל לאמירויות כבר אינם בגדר סוד, אך הצנעתם והבירוקרטיה המסורבלת הקשורה בהם מקשות על ישראל לעמוד בתחרות הגדולה על הכניסה לאיחוד האמירויות העשירה והנחשקת. הפוטנציאל הגלום בהידוק הקשרים העסקיים, הביטחוניים, הדיפלומטיים והאזרחים הוא גדול לאין שיעור. די להזכיר את תערוכת "אקספו 2020" הבינלאומית שתתקיים בעוד שנתיים בדובאי ותהיה מוקד למפגש בין ממשלות וחברות עסקיות. ישראל טרם קיבלה הזמנה לתערוכה זו, ועלולה להישאר מחוץ למעגל ההזדמנויות הזה.
איחוד האמירויות היא הפרטנר המוחמץ של ישראל. גם ישראל וגם איחוד האמירויות הן ביסודן מדינות פרגמטיות ומחושבות הפועלות בהתאם לעוצמתן היחסית במרחב. איחוד האמירויות מעולם לא לקחה חלק במלחמות נגד ישראל ולא קיימים משקעי איבה עמוקים בין המדינות. מדינות המפרץ, ואיחוד האמירויות ביניהן, מחשיבות את ישראל כשחקן אזורי שיש להתמודד עמו, ורואות בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מקור ליציבות אזורית ולדחיקת גורמים קיצוניים משטחן.
אתר משרד החוץ של האמירויות עמוס בהצהרות הקוראות לישראל ולפלסטינים לקדם את תהליך השלום על בסיס פתרון שתי המדינות ויוזמת השלום הערבית-הסעודית שהוצגה ב-2002. ככלל, איחוד האמירויות מקבלת יהודים מלאומים שונים בשטחה ואינה רואה בפערים הדתיים את המקור לסכסוך בין המדינות, אלא בהתנהלות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים גרידא. ידה הארוכה של איחוד האמירויות וחשיבותה הגוברת מציבים אותה כמדינה בעלת פוטנציאל לגישור בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואם רצונה של ישראל בנורמליזציה ובקידום תהליכי שלום אזוריים, הרי שאיחוד האמירויות היא פרטנר מובהק להשגת מטרותיה.
עוד כתבות בסדרה:
מורן זגה היא עמיתת מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, והיא חוקרת תהליכים חברתיים וגאופוליטיים במדינות המפרץ. כמו כן, היא עמיתת מחקר במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ובפורום לחשיבה אזורית. מאמר זה מבוסס על מחקר על יחסי ישראל-איחוד האמירויות הערביות, שנכתב במסגרת פרויקט "יחסי ישראל עם מדינות ערב: הפוטנציאל הלא-ממומש" של מכון מיתווים. ניתן לקרוא אותו כאן .
לפנייה לכתב/ת 
