מה סין מחפשת במזרח התיכון?
בייג'ינג מחיה את דרך המשי ההיסטורית, ומעבירה בה לא רק סחורות – אלא גם רעיונות. כדי להבטיח את מקורות האנרגיה שלה היא צריכה לשמור על יציבות המשטרים באזור ועל קשר טוב עם כולם: ישראל, סעודיה וגם איראן. על הדרך היא מראה למוסלמים: יש דיקטטורה עם שגשוג כלכלי
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
אולם כפועל יוצא של ההאטה היחסית בצמיחה, סין מחפשת מודלים אחרים של פיתוח על חשבון מרוץ ה-GDP שהכתיב את המדיניות הכלכלית שלה במשך כשלושה עשורים. על רקע זה הגה מנהיג סין שי ג'ינפינג את יוזמת "החגורה והדרך", שמטרתה להחיות את דרך המשי ההיסטורית על ידי פתיחת נתיבי מסחר יבשתיים וימיים שסין היא הציר המניע שלהם. לצד התמריץ הכלכלי – הפצת הסחורות הסיניות ברחבי אסיה ואירופה והאצת הפיתוח במחוזות העניים יותר של מערב סין שדרכם עוברים הנתיבים היבשתיים – עומד מאחורי היוזמה הזאת גם מניע תדמיתי: מיצוב סין כאימפריה עולמית והשבת מעמדה הראוי בהיסטוריה.
המניע הזה נובע בעיקר מצורכי פנים, של משטר המבקש לחזק את תדמיתו בעיני נתיניו באמצעות מנות גדושות של גאווה, פטריוטית ולאומנות. יעידו על כך הקמפיינים הציבוריים שמדגישים שוב ושוב את הממד ההיסטורי של היוזמה ומאדירים, שלא לומר מנפחים, את דמויותיהם של מגלי הארצות ג'אנג צ'יאֵן משושלת חאן, שחצה את דרך המשי היבשתית לתוך מרכז אסיה, וגֶ'נג חֶה משושלת מינג, המצביא הסיני-מוסלמי שיצא למסעות ימיים להודו, אפריקה והמזרח התיכון. שמות אלה אולי חסרי כל משמעות בעיני מרבית אזרחי העולם, אך אזכורם באוזניים סיניות פורט בדיוק על המיתרים הנכונים.
מדינות המזרח התיכון, מתוקף מיקומן הגיאוגרפי, הן נדבך מרכזי בהוצאה לפועל של היוזמה הזאת. במסגרתה הן ממלאות תפקיד כפול, הן בהיותן מדינות מטרה, קרי שווקים להפצת הסחורות הסיניות, והן בהיותן מדינות מעבר שנתיבי המסחר היבשתיים והימיים המתוכננים עוברים דרכן. מדובר אם כן בהרחבה ניכרת של מפת האינטרסים הסינית באזור, ומדינות המזרח התיכון לא נתפשות עוד כספקיות של מקורות אנרגיה בלבד, חשובים ככל שיהיו.
- עוד ניתוחים מרתקים על המזה"ת מבית "הפורום לחשיבה אזורית" תוכלו לקרוא כאן
- מהמאמרים הקודמים בסדרה: בן סלמאן, רוצח המונים
והאיסלאם האינדונזי בא לישראל
הן לצורכי הבטחת מקורות האנרגיה שלה והן לצרכי מימוש יוזמת "החגורה והדרך", לסין יש אינטרס חד-משמעי לשמור על יציבות המשטרים באזור. קל יותר לטפח קשרים ארוכי טווח הכוללים השקעה מסיבית בתשתיות לאומיות עם משטרים שלא מתחלפים, במדינות שלא עוברות תהפוכות ובחברות שלא מתאפיינות בתסיסה מתמדת. וכך, להבדיל מהמדיניות שאפיינה לפרקים את מעצמות העל בתקופת המלחמה הקרה, מדיניות של חתרנות והתססה שמטרתה להפיל משטרים קיימים ולהמליך תחתם משטרים חדשים שישרתו טוב יותר את האינטרסים שלהן, סין נוקטת גישה הפוכה של שימור הסדר הקיים.
במסגרת זאת, סין מוצאת את דרכה לאישי המפתח בכל משטר בנפרד ומטפחת את הקשרים עמם, בלי זיקה לקשרים שהיא מקיימת במקביל עם מדינות אחרות באזור. זה מה שמסביר בין היתר את יכולתה לקיים בעת ובעונה אחת קשרים טובים עם מדינות יריבות, שלא לומר אויבות – איראן וישראל או איראן וסעודיה, למשל. איזה עוד מנהיג מעצמה יכול להרשות לעצמו לבקר בסעודיה ובאיראן במסגרת אותו מסע דילוגים? שי ג'ינפינג עשה זאת בינואר 2016. לפיכך, קשה להצביע על מדיניות סינית סדורה כלפי המזרח התיכון כאזור, ובמקום זאת אפשר להצביע על מדיניות של יצירת חיץ בין מדינה למדינה, וניהול יחסי חוץ עם כל אחת מהן בנפרד ובמנותק מהקשרים בין מדינות אלה לבין עצמן.
בהיבט הזה, ייאמר לזכות הסינים שתוכם כברם. התמיכה ביציבות המשטר במדינות אחרות היא נגזרת ישירה הן של היציבות שהם מקדשים בסין עצמה והן של מדיניות האי-התערבות בעניינים פנימיים שבה הם דבקים במישור ההצהרתי והמעשי כאחד, גם אם למעשה "אי-התערבות" גם היא סוג של התערבות. צחוק הגורל הוא שהמופעים של המילה "יציבות" בפרסומים של התקשורת הממלכתית הסינית, כמו גם בנאומים מפי אנשי ההנהגה הסינית, זינקו פלאים דווקא בעקבות האביב הערבי בשנת 2011. על התמיכה ביציבות המשטרים במזרח התיכון ואי-התערבותה בענייניהם הפנימיים מקבלת סין תמורה בדמות השקט שמדינות אלה נותנות לה במחוז שינג'יאנג הצפון-מערבי, שם היא מנהלת דיכוי דתי נגד האוכלוסייה המוסלמית באזור. במחוז שינג'יאנג עובר הנתיב היבשתי של דרך המשי המתחדשת. הקצוות, בסופו של דבר, מתחברים.
אולם מעבר לתמיכה הפומבית והשקטה ביציבות המשטרים במזרח התיכון, סין מספקת למדינות האזור מודל לחיקוי. הרי לכם מדינה בעלת משטר אוטוקרטי מובהק, ששובר את המוסכמות בדבר הזיקה בין דמוקרטיה לשגשוג כלכלי. אם בעבר מצאו עצמן מדינות המזרח התיכון מול המודל הסובייטי מחד, שנחל כישלון חרוץ בהיבט הכלכלי, והמודל המערבי-ליברלי מאידך, שמטעמים מובנים לא התאים לאופי השלטון בהן, המודל הסיני מציג מעצמה משגשגת שלא כפופה לכל אותן ה"טרדות" שפעם נראו חלק הכרחי ממנו – דמוקרטיה, שקיפות, חירות וזכויות אדם.
עד כמה מודל זה קורץ למדינות האוטוקרטיות של המזרח התיכון? ראו למשל את קמפיין המלחמה בשחיתות של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, שבוצע על פי קווים מנחים כמעט זהים לקמפיין המלחמה בשחיתות שאפיין את תקופת כהונתו הראשונה של שי ג'ינפינג. לא רק סחורות נעות לאורך דרך המשי המתחדשת, גם רעיונות.
קובי לוי הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית . מאמר זה מלווה את הקובץ המסכם את דברי הכנס בו נדונו האינטרסים של סין במזרח התיכון, שפורסם לאחרונה באתר בפורום.
לפנייה לכתב/ת 
