איפה אנחנו ואיפה אירופה / פלג

זה מתחיל כל עונה בערך במחזור העשירי, והופך לקלישאה החבוטה ביותר ככל שמתקרבים לפלייאוף. "המטרה היא כרטיס לאירופה", יגידו מאמני ושחקני הקבוצות שמאבדות עניין במאבק האליפות. כאילו שמקום שני, שלישי או רביעי פירושו מפגשים עם ריאל מדריד, יובנטוס או מנצ'סטר סיטי. והנה, העונה החדשה בקושי החלה, וכל הקבוצות המובילות שהשיגו "כרטיס לאירופה" – כבר לא ב"אירופה".

למעשה, הן גם לא ממש היו שם. חוץ מהפועל חיפה שחוותה מעט ארומה איטלקית, אפשר בהחלט לומר שהנציגות המצליחות של ישראל לא עברו אפילו את ביקורת הגבולות. לגבי מרבית היריבות, חובבי הכדורגל בארץ לא ידעו אפילו באיזו מדינה הן משחקות, החל בצ'יחורה שניפנפה את בית"ר ירושלים וכלה בסארפסבורג שהעלימה את מכבי ת"א.

יודעים מאיפה סארפסבורג? איתן טיבי אחרי ההדחה(צילום: עוז מועלם)

למה? מדוע אחרי קפיצת המדרגה שהצליחו הקבוצות הבכירות שלנו לעשות, הן שוב נפלו מכל המדרגות? את התשובה אפשר לסכם בשתי מילים: חוסר תרבות.

לפני שלוש שנים בדיוק הגיע מיץ' גולדהאר להגרלת הבתים של ליגת האלופות, ובראיון מיוחד לכבוד המאורע הייתה מילה שהוא חזר עליה יותר מעשר פעמים – תרבות. "אנחנו צריכים לבנות תרבות", אמר אז הבעלים של מכבי ת"א.

"אחת הסיבות שנשארתי מעורב היא לוודא שהמועדון מפתח תרבות... פשוט לא הייתה לנו במועדון תרבות שתספק לשחקנים את ההדרכה הראויה... התרבות היא למעשה הכל, ואף אחד לא נמצא מעליה"... אלא שמאז גולדהאר דווקא התנתק, וג'ורדי קרויף, שחולל עבורו את המהפכה, התאקלם מצוין. הסתחבק עם שחקנים, הושפע מסוכנים, נהיה אחד משלנו. אז עכשיו צריך להתחיל הכל מחדש.

ליגת קומבינה יצאה לדרך

מה זאת אומרת תרבות בכדורגל? הכי טוב להתחיל עם שתי ההחלטות האחרונות שקיבלו ראשי הקבוצות, כלומר "קברניטי הענף". בהתאחדות הם מינו ליו"ר חבר מהקליקה ואפילו שינו במיוחד בשבילו את התקנון, ובמינהלת הם בחרו בסחבק לספונסר. ברכות לזוכים, ליגת קומבינה יצאה לדרך. בהתאחדות, גלריית העסקנים האינטרסנטים שדואגים בעיקר לעצמם רחבה הרבה יותר. תסתכלו על רשימת חברי ההנהלה שיושבים שם, ותגלו כמה שמות שמושכים כבר שנים בחוטים – לכיוון מטה. כל זה בלי קשר לעבריינים ולמורשעים למיניהם, שמרגישים בוואקום התרבותי כמו מלכים.

סוגיה בעייתית במיוחד היא הסקאוטים. מהי ההכשרה שעברו, ולמי הם אמורים לתת דין וחשבון? עד כמה מעורבים סוכני השחקנים בניהול הקבוצות? אצלנו הם חלק מהתרבות, וחלקם גם חלק מהתקשורת, שמספקת מצידה שירותי יחצנות וחצרנות. זו התרבות שמולידה שדרים שיורדים על המאמנים והשחקנים הטובים בעולם אך מרעיפים סופרלטיבים על ענקי הכדורגל שלנו, וצווחני רדיו שמדברים בשפה רדודה עם דציבלים מוגברים. לצידם תמצאו מאמנים כושלים של נבחרות צעירות או מאמן של נבחרת הנשים, שמקבלים משכורות נכבדות, אבל במקום לנצל כל רגע פנוי כדי להסתובב ברחבי הארץ, מחלטרים כפרשנים.

סחבק כספונסר. ברק אברמוב(צילום: אבי רוקח)

או שתלכו למשחקי ילדים ונערים, שם תמצאו קרוב לוודאי הורים שקמים מדי שבת בקריזה, כדי לקלל את המאמן שלא הרכיב את הילד או את האמא של הקוון שלא הרים דגל. זו התמונה ששחקני העתיד יגדלו איתה, של הורים שנצמדים באטרף לגדר וצועקים דברי שטנה. כל אלה הם רק חלק מהדוגמאות המצביעות על חוסר תרבות במירעו, אבל מה זה משנה? בעוד חמישה־שישה מחזורים שוב תשמעו מקבוצות שיאבדו גובה ש"המטרה היא כרטיס לאירופה".

איפה גדל ורמוט

אוהדי הפועל ת"א שרקו אתמול בוז לגילי ורמוט, וגם קיללו אותו במקהלה בכל פעם שנגע בכדור (זה קרה מעט מאוד פעמים, כי ניר קלינגר הכניס אותו משום מה רק בדקות הסיום). לא נורא, קצת קללות בלחן עממי עדיין לא הרגו אף אחד, אבל בתקופה שבה שחקנים מחליפים קבוצות כמו גרביים, מנשקים את הסמלים החדשים אחרי יומיים, ו"לא חוגגים" אחרי שכבשו מול קבוצתם לשעבר – כדאי להזכיר לקהל האדום מת"א דבר אחד ששכח ואולי בכלל לא ידע: ורמוט לא גדל בקבוצה שלכם. כדאי לכם לבדוק איפה כן.

תתייבשו לכם

בדקה ה-75 למשחק אמש במושבה שרק השופט דניאל בר נתן להפסקת שתייה. זה נראה מטופש לא רק בגלל השעה (22.24 בדיוק), אלא בעיקר משום שבמהלך השבת קבוצות ילדים ונוער משחקות בשיא החום, ולאף אחד בהתאחדות לא אכפת.