ביקורת סרט - "מייגן לוי": חובבי כלבים לא ישארו אדישים
כלב ואישה המתקרבים ונפרדים על רקע אזורי הלחימה בעיראק עומדים במרכז "מייגן לוי". אף שלא מדובר בעשייה קולנועית משמעותית - מהאפקט הרגשי קשה להתחמק
על שני מרכיבים רגשיים רבי עוצמה נשען "מייגן לוי" (Megan Leavey). הראשון הוא הקשר הסימביוטי בין אדם ובין כלב, הן בתהליך היווצרותו ובאפשרות הפרידה הלא קלה שעלולה להיות בסופו. בקלאסיקה של אולפני דיסני מ-1957 "יילר הזקן" (Old Yeller) כלב נאמן מגן בחירוף נפש על בני משפחה. לקראת סוף הסרט הגורל מתאכזר לכלב והוא ננשך על ידי זאב חולה בכלבת. הנער האוהב אותו אהבת נפש נאלץ לירות בכלבו הנאמן. כך נוצר עוד אחד מאותם רגעים על הרצף הטראומטי המתחיל באמו של במבי ומסתיים באביו של סימבה.
המרכיב השני הוא רגש הפטריוטיות האמריקני כלפי החיילים המחרפים נפשם בשירות האומה. הקבלה הבלתי מותנית של החייל האמריקני גם כאשר הוא מופעל בזירות שנויות במחלוקת. החייל במלחמה, ויותר מכך, החייל החוזר הביתה והנושא בגופו או בנפשו את סימני המלחמה (כמו "השיבה הביתה" של האל אשבי מ-1978) – לא יכול אלא לעורר רגש עז.
יש תקדימים לסרטים המשלבים את מערכת היחסים עם כלב נאמן ורגש הפטריוטיות המפעם כלפי החיילים השבים. אלו אותם סרטוני יוטיוב שבהם מתועדים רגעי המפגש של חיילים וחיילות החוזרים מתקופות שירות ממושכות בצבא. המראה של כלבים היוצאים מגדרם לפני אדוניהם הוא פשוט, ישיר ואפקטיבי.
אבל "מייגן לוי" אינו סרטון של שלוש דקות אלא פיצ'ר, והוא מבוסס על סיפור אמיתי. יש לו יכולת לבנות בהדרגה את מערכת היחסים בין האדם והכלב, ואת התנועה מאזרחות למלחמה ושוב לאזרחות. הוא מצליח ביצירת אפקט רגשי שרוב הצופים לא יהיו אדישים לו.
מייגן לוי (קייט מארה) היא אישה צעירה שלא מוצאת את מקומה בפרבר הניו-יורקי שבו היא חיה. היא עוברת בין עבודות שלהן היא לא מתאימה בגלל קושי ביצירת קשר עם בני אדם. היא גרה בבית האימא ג'קי (אידי פאלקו), אישה לא קלה שהתגרשה מאביה. החלטה של רגע מובילה אותה ללשכת הגיוס ולמארינס. באותה מידה שזו החלטה פטריוטית שנתיים לאחר ה-11.9, זה ניסיון לתפוס שליטה על החיים שלה במסגרת תובענית יותר מזו שהיא הורגלה לה.
ההתחלה לא מבטיחה. היא לא בכושר ולא מודל למשמעת הצבאית הנדרשת. אבל, כמו בכל סיפור אהבה – וזה אכן סיפור אהבה – הופעת מוקד רגשי משנה את הדברים. על הפרת משמעת קלה היא נענשת ונשלחת לנקות כלבייה. שם, מהצד השני של הסורגים היא פוגשת את רקס, כלב רועה גרמני. היא מוצאת את היעוד לשירות הצבאי שלה, אבל כדי שתהיה ראויה להיות כלבנית היא קודם צריכה להיות חיילת טובה יותר.
גם רקס הוא לא הכלב הממושמע בעולם. הוא נושך את כף היד של המטפל הקודם שלו ושובר אותה. לכאורה אינו מתאים להיות הכלב הראשון של כלבנית לא מנוסה. אבל כמו בסיפורי אהבה אנושיים, זו נקודת מוצא לדינאמיקה שבה שני הצדדים ימצאו אחד את השני. מעבר לכישורי המשחק הלא רעים של הכלב שמשחק את רקס, הוא מקבל שוטים של נקודת מבט על פניה של מייגן, קלוזאפים ברגעים הנכונים, ומוזיקה שמסבירה את הקרבה הנוצרת.
השלב הבא הוא הפעולה באזורי מלחמה - במקרה זה פאלוג'ה ורמאדי בעיראק. חלק זה של הסרט מציג את שגרת העבודה באזורי המלחמה מפרספקטיבה מקצועית ספציפית. כפי ש"מטען הכאב" (2008) של קתרין ביגלו השתמש בחבלן - כאן הפרספקטיבה היא של כלבנית. בשני המקרים לא מדובר בתפקיד צבאי הקשור לעוולת לחימה התקפית, ולכן יש פחות הכרח שהסרטים יעסקו בפוטנציאל לכשל מוסרי. זו בוודאי לא המטרה במקרה הזה. כמו "מטען הכאב" גם "מייגן לוי" בוים על ידי אישה (גבריאלה קופרת'ייט). הוא גם נכתב על ידי שתי תסריטאיות (יש גם גבר כתסריטאי שלישי) ובאופן חריג יש בו גיבורה נשית. כל זה בוודאי לא מזיק לניסיון של הסרט לעסוק בקרבה רגשית במוקד הסיטואציה המלחמתית.
ההתמקדות בקשר באה על חשבון התבוננות מעמיקה מדי במלחמה ובהשלכותיה הפוליטיות. המטרה אינה לחשוף את המלחמה כסיטואציה פוליטית ומוסרית, אלא למקד את תשומת הלב שלנו בגורל של שתי הדמויות המרכזיות. ניתן לטעון שהסרט חשוף לביקורת על השימוש האינסטרומנטלי שהוא עושה במלחמה לטובת הסיפור על הכלבנית וכלבה.
דברים קורים במהלך השירות הצבאי – ואותם לא אפרט. מה שניתן לומר הוא שהמחצית השניה של הסרט מתרחשת מחוץ לזירות
הלחימה וברובה גם מחוץ לצבא. היא עוסקת בצורך של הגיבורה לחשב מסלול מחדש ולחזור לעולם האזרחי. יש כאן סיפור על התמודדות עם המשקעים הפסיכולוגיים של המלחמה, נושא שבו הסרט עוסק באופן יחסית מאופק. מכיוון שזהו גם סיפור על קשר עם כלב, יש קושי ספציפי הנובע מהנתק בין מייגן ורקס שנותר בצבא. לא מדובר רק בקושי שלה לעזוב את הכלב האהוב, אלא גם ההכרה שגם רקס השתנה, שהוא לא היה צריך לחזור לשירות פעיל, ושיש לנסות להשיבו לחיקה.
המבנה של הסרט פשוט. מחציתו היא תהליך של מפגש, רקימת קשר והגעה לשיא של גורל משותף. מחציתו השניה היא פרידה המלווה בניסיון לאחד מחדש את אלו שהופרדו. קשה לטעון שמדובר בעשייה קולנועית משמעותית אבל חובבי כלבים לא ישארו אדישים למהלכיו של הסרט.
