"יומני אוסלו": האמת? משעמם
חמושים ביומנים אישיים של אנשים שהיו מעורבים בהסכמים לפני 25 שנה, יוצרי "יומני אוסלו" מתעלמים מהביקורת שנשמעה בשעתו, ומציגים נקודת מבט חד צדדית שנוטה לשמאל. התוצאה, שבתחילה משמימה, משתפרת עם הפרקים, ואולי תענה על הציפיות של קהל זר
25 שנים עברו מאז יצאה הרכבת של הסכמי אוסלו מהתחנה הראשונה שלה, וזה כנראה זמן טוב להעיף מבט אחורה ולתהות מה חלקו של ההסכם המושמץ הזה ביצירת המציאות שאנחנו חיים בה היום, ובעיקר לנסות להבין למה הוא נכשל.
כשהם חמושים ביומנים אישיים של אנשים שהיו מעורבים בכל מיני שלבים של ההסכם (החל מהמפגשים ה'אקדמאיים' השושואיסטים בסוף 1992 ועד לחתימות של הדרגים הבכירים על שלבים א' וב'), יצרו הדוקומנטריסטים מור לושי ודניאל סיוון ("שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים") את אילן היוחסין של ההסכם. את התוצאה אפשר לראות בסרט "יומני אוסלו", שמשודר בשלושה פרקים ב-yes דוקו (א'-ג', 21:00).
את היומנים שעל שמם נקרא הסרט כתבו אישים שעמדו מאחורי ומצדי ההסכם – נציגים של אש"ף, הישראלים רון פונדק, יאיר הירשפלד ואורי סביר ונציגי הדוד סם שנכנסו לתמונה בשלב מאוחר יותר. מאחר שכדי לשמור על חשאיות השיחות – שנערכו בניגוד לחוק וללא גיבוי ממשלתי – נאסר על כל תיעוד שלהן, היומנים הם בעצם העדות היחידה לפגישות ההסכם, עד שיצאו לאור והפכו לפורמליות. אלא שהאמת חייבת להיאמר: היומנים משעממים. הפרק הראשון, שמבוסס ברובו עליהם, חוטא לשניים האחרים ומכיל בעיקר התרשמויות רומנטיות, קלישאתיות ונטולות מיקוד. תיאורים מלאי פאתוס על צעידות ביערות נורבגיה המושלגים והכרזות רומנטיות על שלום ואחווה. הקריינות של יומנו של רון פונדק, שהלך לעולמו בינתיים, לא משתלבת בסרט באופן אורגני.
הפרקים השני והשלישי כבר משתפרים, מהסיבה הפשוטה – הם מתבססים על חומרים נוספים ומתגבשים לכדי דוקו שמורכב מריאיונות וקטעי ארכיון טלוויזיוניים. "יומני אוסלו" מניח את הסכמי אוסלו כציר לאירועי התקופה – מערכת הבחירות בה הרכיב יצחק רבין את הממשלה (על בסיס ההבטחה שלו להביא להסכם עם הפלסטינים), החזרה של אש"ף לעזה ולגדה, הטבח במערת המכפלה, פיגועי ההתאבדות, התחזקות החמאס, רצח רבין ועלייתו של נתניהו בבחירות 1996. הפרקים לא בהכרח מחדשים אבל בהחלט מייצרים זיקה בין האירועים ומאפשרים לצופה לגבש פרספקטיבה כרונולוגית של השנים שבהן התהווה כנראה הפיצול הקיצוני בדעת הקהל הישראלית, פיצול שאנחנו חווים עד היום, וביתר שאת.
הקושי עם "יומני אוסלו" הוא הנטייה של היוצרים להתאהב קצת בחומרים שלהם, וזה כולל כנראה את הסכמי אוסלו עצמם. למרות ריבוי המרואיינים נקודת המבט היא מאוד חד צדדית, מוטה לשמאל. הרי בנושא אחד אין ויכוח - הסכמי אוסלו התקדמו למרות ולא בגלל. ההסכם התבצע בכמה שלבים (עזה ויריחו תחילה ואז אוסלו ב'), והתקדם למרות ותוך התעלמות מלא מעט כשלים ומכשולים בדרך. יוצרי "יומני אוסלו" מתעלמים מהביקורת שספג ההסכם, ממש כמו שהאנשים שקידמו את ההסכם בזמנו התעלמו ממנה.
לא משנה מי היה האשם או מה היו הסיבות והנימוקים, העובדה היא שההסכם נכפה על המציאות, שלא הייתה בשלה להתכופף בפניו. מהמילים של יוסי ביילין עצמו, אביו ומולידו של אוסלו, אפשר להבין את רמת הניתוק שאפפה את היוזמה הזאת, למרות כל הכוונות הטובות. ניתוק שבסוגיות מסוימות מאפיין את השמאל הישראלי עד היום ומכשיל אותו לא פעם. לושי וסיוון מתארים את הסכמי אוסלו כמתנת האל לברואיו, ופתחון הפה היחיד שניתן לצד שביקר את ההסכם הוא בקטעי ארכיון דמגוגיים (מזעזעים כשלעצמם), שמציגים תמונה מאוד חד צדדית. בואו לא נשכח שגם יזמי אוסלו פעלו בניגוד לחוק בהתאם לצו המצפון של עצמם, כשהם מנסים לקבוע עובדות בשטח - מה בעצם ההבדל בינם לבין אלה שבתום לב אימצו לעצמם את מצפה כרמים.
ניכר ש"יומני אוסלו" פוזל מעט לשדה הבינלאומי – לא שיש בזה משהו רע – הראיונות נערכו באנגלית (גם עם הישראלים), לא מעט קטעי ארכיון מגיעים מרשתות זרות ואכן הסרט נרכש כבר על ידי HBO. ייתכן שככזה הוא באמת עונה לציפיות של קהל זר, עם תפיסת עולם פחות מורכבת ויותר רומנטית ככל שזה נוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנוסף, הוא בהחלט מפשט את האירועים סביב שלבי ההסכם, וגם, יש להודות, מדכא משהו. בכל זאת, פעם היה לנו סיכוי לשלום, ועכשיו אנחנו רק מנהלים סכסוך, מקסימום מסדירים.
