יש סיבה לריבוי הנשק אצל הערבים בישראל
תחושת חוסר ביטחון שנובעת מהיעדר שוטרים, ענישה מגוחכת והמערכה נגד ארגוני הפשע היהודיים מביאות לכך שאפילו ערבים נורמטיביים קונים נשק
נרצחי סוף השבוע: רימא אבו חיט, מחמוד חג'אג' ופייסל רדאד
"אקדח שמופיע במערכה הראשונה, סופו לירות עד המערכה האחרונה". כלל האצבע השאול מעולם התאטרון יכול לסייע גם בניתוח משלים לדו"ח מבקר המדינה שנחשף לאחרונה. הדו"ח מתח ביקורת חמורה על התמודדות המשטרה וגורמי האכיפה עם התרחבות תופעת הנשק הבלתי חוקי ביישובים הערביים ובעקבותיה התגברות מקרי הירי והעלייה במספר הקורבנות בנפש שבסוף השבוע האחרון הגיע ל-38 ב-2018.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
דו"ח המבקר שפך אור על כמה מן הכשלים המערכתיים המאפשרים לנשק הלא חוקי להמשיך ולהציף את הרחובות ביישובים הערביים, שבהם בין השאר היעדר פיקוח על "צעצועים מסוכנים" שבפועל משמשים לירי תחמושת חיה, ורף ענישה נמוך לעבירות נשק שלא מצליח להרתיע מול הרווח הכלכלי הטמון בהן. למשל, ב-85% מגזרי הדין ב-2016 הוטל עונש מאסר של עד שנה בלבד, אף שהחוק מאפשר ענישה של עד שבע שנות מאסר.
שאלה חשובה נותרת ללא מענה: מדוע הערבים אזרחי ישראל חשים צורך להתחמש? מדד הביטחון האישי בחברה הערבית שפרסמה קרן "יוזמות אברהם" על סמך ממצאי סקר מקיף שערכה ב-2017, מראה כי שליש מהאזרחים הערבים לא חשים בטוחים ביישובי מגוריהם ובבתיהם.
תחושת זו לא התפתחה בוואקום, אלא על רקע העלייה המסתמנת בשנים האחרונות בשיעורי הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. ב-2017, למשל, קיפחו את חייהם 70 אזרחים ערבים. שיעורם מכלל הנרצחים וההרוגים כתוצאה מאלימות באותה שנה עמד על 55% - יותר מפי 2.5 משיעורם באוכלוסיית המדינה.
העלייה בהיקפי האלימות והפשיעה מדירה שינה מעיני רבים בחברה הערבית. על פי מדד הביטחון האישי, 54% מהאזרחים הערבים סבורים כי שהיישוב שלהם סובל מבעיית אלימות. לדעת 49% מהם, ביישוב שלהם קיימת בעיית ירי בנשק בלתי חוקי. זאת לעומת 14% ו-7% אזרחים יהודים בלבד שחולקים את התחושות הללו ביישוביהם.
הסיבות המרכזיות לאלימות ולפשיעה ביישובים הערביים הן נוכחות בלתי מספקת של המשטרה לצד אי-אמון עמוק. אירועי אוקטובר 2000 סימלו את נקודת השפל ביחסי המשטרה והחברה הערבית בישראל. במשך שנים הנוף ביישובים הערביים היה ריק משיטור מיטיב ושירותי ובמקביל התושבים "זכו" בעיקר ל"שיטור גבוה" ושיטור יתר.
"המדינה מפקירה אותנו". תגובות לנתונים (צילום: חגי דקל | עידו ארז)
היקפי הפשיעה הגבוהים הם גם ביטוי למצב הסוציו-אקונומי הנמוך: מחצית מכלל המשפחות הערביות מוגדרות עניות, כמעט שני שליש מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני והחברה הערבית כולה סובלת ממצוקת אבטלה נרחבת, בעיקר בקרב צעירים וצעירות.
הנתונים הללו מתנגשים בתמורות שחלו בחברה הערבית: המעבר מהמסורתיות למודרנה, הכרסום במבנה החברתי המסורתי והיחלשות המשפחה והקהילה כאוכפות הנורמות החברתיות, כשברקע מרחף דרך קבע אי-השוויון אל מול החברה היהודית.
עוד סיבה מרכזית לעלייה בזמינות הנשק בחברה הערבית היא המאבק המוצלח למדי של המשטרה בארגוני הפשיעה בחברה היהודית מאז 2004. כתוצאה מכך, ארגוני הפשיעה והפעילות העבריינית זלגו מהמקומות שבהם המשטרה נוכחת (היישובים היהודיים) למקומות שבהם ישנו שיטור חסר (ישובים ערביים ומעורבים).
תחושת היעדר הביטחון של האזרח הערבי מובילה למרוץ התחמשות גם בקרב אזרחים "נורמטיביים", ולפי ממצאי דו"ח מבקר המדינה, 70% מעבירות הירי מתבצעות דווקא על ידם. הנשק זמין ובהישג יד ולכן נשלף כפתרון אפילו בסכסוכים קטנים, שבמהרה הופכים לעקובים מדם.
הפתרון טמון בשיטור אפקטיבי, תיקון הכשלים המערכתיים ובניית אמון במשטרה כגורם אכיפה בקרב החברה הערבית. אמון יושג על ידי יחס שירותי של השוטרים לאזרחים הערבים, על ידי פענוח מקרי רצח והבאת עבריינים לדין, חשיפת אמצעי לחימה ואיסוף נשק – כפי שקובע גם מבקר המדינה. זאת לצד קיום מבצעים להחזרת נשק לא חוקי באופן וולונטרי.
מיגור הפשיעה בחברה הערבית דורש את התגייסותה המלאה של המנהיגות הערבית, המקומית והארצית, הפעלת סנקציות חברתיות, קמפיינים והקמת מוסדות קהילתיים לפתרון סכסוכים. המאבק בנשק הוא אינטרס משותף של החברה הערבית והמשטרה והצלחתו תלויה בבניית אמון ושותפות בין השתיים.
- עו"ד רסול סעדה ורות לוין חן הם מנהלים שותפים של מיזם "קהילות בטוחות" ב"יוזמות אברהם"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
רות לוין חן רסול סעדה יוזמות אברהם
צילום: יוזמות אברהם
מומלצים
