ביקורת סרט: "מה יגידו כולם" - רלוונטי ונוגע ללב
מערכת היחסים בין בת למהגרים פקיסטנים שחיה בנורווגיה לאביה הנוקשה עומדת במרכז "מה יגידו כולם". הסרט, המבוסס על סיפור התבגרותה של הבמאית עשוי ברגישות, משוחק טוב ובעיקר מהווה תזכורת כואבת לדיכוי בשם המסורת
נערה בת 16, דור שני להורים שהיגרו מפקיסטן לנורווגיה, חיה חיים כפולים אך משלמת מחיר יקר כאשר אביה מגלה זאת. "מה יגידו כולם" (What Will People Say) הוא סרט שמתרחש בקהילת מהגרים במדינה אחת באירופה, אך הוא סיפור שלמרבה הצער ניתן היה לייצר לו גרסאות בקהילות, בארצות ובדתות שונות.
הבמאית והתסריטאית היא איראם האק. ילידת 1976, ובעצמה בת להורים שהיגרו מפקיסטאן לנורווגיה. מה שקורה לנערה נישה (המשוחקת בכישרון על ידי מריה מוזדה בת ה-18) מבוסס על מה שקרה לבמאית בנעוריה. הסרט מציג לא מעט רגעים קשים ביחסים עם המשפחה – ובאופן ספציפי עם האב.
האק החלה לעבוד על התסריט שנה לאחר שיצא סרט הביכורים שלה שהיה המועמד מטעם נורווגיה לפרס האוסקר לסרט הזר. "אני שלך" (2013) עסק בגרושה בת 27 ממוצא פקיסטני שלה ילד בן 6. ניסיונותיה למצוא אהבה הופכים אותה לחשופה לפגיעתם של גברים נצלנים. אימא שלה מוטרדת מהרכילות שיש על הבת בקהילת המהגרים. האק לא הסתירה את העובדה שסרטה הראשון מבוסס על התנסויותיה, ואף העניקה לגיבורה סיפור רקע שבו נחטפה בגיל 14 על ידי הוריה לפקיסטן. כעת סיפור הרקע מהסרט הראשון, גרסה לסיפורה האישי של הבמאית, הופך לעלילת הסרט השני.
הדקות הראשונות של "מה יגידו כולם" מגדירות את מצב הגיבורה. בשעות הלילה נישה רצה במהירות לעבר בית הוריה. בעריכה צולבת מוצג אבי המשפחה מירזה (אדיל חוסיין) מסתובב בין חדרי הבית, פותח את הדלתות ומציץ כדי לבדוק שהכל תקין בחדרי בני המשפחה. נישה מצליחה להגיע בשניה האחרונה, להוריד בגדים ולהיכנס למיטה רגע לפני שהוא פותח את הדלת ומסתכל לעבר מיטתה. עוד יום שבו היא הצליחה לנוע בין העולם של נערה מתבגרת במדינה צפון אירופית, והעולם השמרני של משפחתה.
לעוד ביקורות קולנוע:
מחוץ לבית הוריה נישה מסתובבת בחברה מעורבת מבחינה גזעית ומינית. היא קצת שותה, קצת מעשנת, חווה הנאה מריקוד משחרר במועדון לילה. בבית הוריה היא צריכה להיות הנערה הפקיסטנית הצייתנית. זו שמתלבשת באופן צנוע, שיודעת את מקומה מול בני המשפחה המבוגרים ומול הגברים.
הקרח שעליו היא פוסעת דק מאוד. כשנער נורווגי בשם דניאל (איזאק לי האר) מתגנב לחדרה בלילה, הסלולרי הלא מושתק שלו מצלצל בקול רם. האב שומע, נכנס לחדר, מגלה את השניים ומכה אותם נמרצות.
האב לא מסוגל להאמין שבתו לא איבדה את בתוליה. מבחינתו היא צריכה להתחתן עם הבן שהיה בחדרה. נישה עוברת למעון של שירותי הרווחה והעובדות הסוציאליות מנסות להשכין שלום בית. הפער התרבותי ואי ההבנה שלהן ניכרת כשהן מאמינות שתוכל להימצא פשרה. מהצד של קהילת המהגרים הפקיסטנית מופעלים על המשפחה לחצים. גברים משדלים את האב לטפל בבעיה באופן נחרץ כדי שלא ישנו מקרים דומים גם בבתיהם. חברי הקהילה מתחילים לתפוס מרחק מהמשפחה שנפל בה דופי.
לקראת סוף השליש הראשון של הסרט מתגלה תוכנית הפעולה של האב. האימא נג'מה (אקוולי קהאנה) מבשרת לנישה על הכוונה של ההורים להתפייס ולהחזיר אותה הביתה. האב יחד עם האח אסיף (עלי ארפן) אוספים אותה מהמעון אך במקום לבית הוריה היא מוסעת לשדה התעופה. משם היא והאב טסים לפקיסטאן, ומגיעים לבית של הדודה, המקום בו האב מתכוון להשאיר אותה.
האק מעצבת היטב את המתח בנסיעה – הרגע שבו הגיבורה מתחילה להבין שהיא לא חוזרת הביתה, החשש מפני גורלה, השיחות הלא קשורות של האב והאח על עניינים יומיומיים, והניסיון הכושל של נישה להימלט. מה שלא עובד היטב, וזאת בגלל שהאק מדלגת עליו, זה המעבר עצמו בשדה התעופה – כזה המזמן אפשרויות רבות לשיבוש הכוונה להעלות אותה על המטוס. גם אם האב איים לפני הכניסה לטרמינל, נדמה שזה לא מספיק כדי להבין כיצד הגיבורה לא ניצלה את ההזדמנות.
ההגעה לבית של הדודה מזמנת לנערה האירופית מפגש עם תרבות שהיא לא מכירה. לא במובן של מבט מצועף ורומנטי, אלא, כתרבות זרה לנערה ותזכורת יומיומית לאקט הכפייה של משפחתה. הבית של הדודה הוא מקום שבו מנסים להחזיק אותה קצר, גם אם האק לא הופכת אותו למקום דמוני. מה שיש – העבודה בבית, חוסר האמון, השליטה על תקשורת עם העולם החיצוני – הוא מספיק גרוע. בהמשך נישה תגלה שמחוץ לבית הדודה יכולים להתרחש דברים גרועים בהרבה.
האב נוטש את הבת, אך זה לא סוף פסוק בנוכחותו בחייה. המפגש הבא שלהם יפתח את השליש האחרון של הסרט והוא יהיה טעון ביותר. כשהאק החלה לעבוד על התסריט היא גילתה שאביה חלה במחלה קשה ונותרו לו חודשים ספורים לחיות. אחרי שנים רבות של נתק הקשר חודש, ואז גם היה מקום לחמלה וסוג של תיקון ליחסים. הסרט לא מציג מקבילה לתקופה אחרונה זו ביחסים בין הבת והאב (מי יודע – אולי על זה יהיה סרטה הבא), אבל הפיוס לפני המוות אפשר להאק לעצב את דמות האב ממקום של הבנה, גם אם לא קבלה, של המצוקה שדחפה אותו לפעול כפי שפעל.
"מה יגידו כולם" נשען על הופעות משחק מוצלחות של מירזה ו-חוסיין, ועל הרגישות של האק המכירה מבפנים את הסיטואציה ומכניסה לסרט רגעים קטנים שככול הנראה חרטה בזיכרונה. הסרט הוא תזכורת אפקטיבית לדיכוי בשם המסורת מהסוג שמתרחש תדיר גם במחוזותינו.
