שלוש מלים שמשנות חיים: "אני גאה בך"

"מה בסך הכל אני רוצה לשמוע מאבא שלי", היא אומרת לי בכאב, "שלוש מלים בלבד - 'אני גאה בך'".

היא כבר עברה את ה-40. הגשימה את עצמה. הצליחה מאד. הפכה לאמא. יש לה המון חברות. לא מעט גברים עברו בחייה. אבל תמיד, תמיד, תמיד, כשהיא נכנסת לבית הוריה, המועקה עומדת באוויר, הכאב צובט בלב, הכמיהה פועמת, המחשבה חולפת: האם הוא סוף סוף יגיד לי "אני גאה בך". האם הפעם הוא יחבק אותי. יחייך אלי. ויביט בעיניי. כשכולו, כל גופו, כל נשמתו, כל האבהות שלו, זורחת אלי מאושר ומגאווה.

לעוד טורים של אבישי מתיה

ובכל פעם מחדש, היא צונחת. היא מתה עוד קצת. בגלל האכזבה הזאת. מפח הנפש. הייאוש. הריחוק. הכמיהה שכל כך מכאיבה. היא מייחלת. היא כל כך רוצה. כבר שנים ארוכות שזה אוכל אותה מבפנים. אבל זה לא קורה. זה אף פעם לא קורה. מאמא שלה היא כבר לא מצפה לכלום. אבל ממנו עדיין כן. והוא לא אומר לה. הוא לא מבין. הוא עדיין לא מבין.

זה קורה כמעט לכל אחד מאיתנו. כל אדם בוגר היה פעם ילד. וכל ילד תלוי לחלוטין באהבת הוריו וזקוק למלים הללו. אך רק מעטים זוכים לחיבוק האמיץ, המבין, העוטף, הגאה, של ההורים שלהם, ולשלוש המלים שמעצבות את החיים. שעשויות לשנות אותם כליל. וכל השאר, כלומר אנחנו, מסתפקים באטריות מחוממות. ומתים עוד קצת. ומתרחקים עוד קצת. ומדברים פחות. ומתחבקים פחות. ומתראים פחות. ואנחנו כבר עייפים מזה. מכל זה.

אז מה אנחנו יכולים לעשות?

יש לנו 4 אפשרויות ליצור שינוי. 4 פעולות שישנו את התמונה הקבועה והמתסכלת בינינו לבינם ויוציאו אותנו לחופשי.

הפעולה הראשונה היא: לבקש מההורים.

כן, לומר לאבא, או לאמא, או לשניהם, "אני צריך שתגידו לי 'אני גאה בך'. זה חשוב לי מאד". או: "אמא, תגידי לי 'אני גאה בך'. גם אם אמא שלך לא אמרה לך את זה. או דווקא בגלל שאמא שלך לא אמרה לך את זה. רק אל תהיי כמוה". או "אבא, תגיד לי 'אני גאה בך'. מהלב. באמת. תראה אותי. תפרגן לי על ההצלחה שלי. על מי שאני. זה מגיע לי".

הפעולה השנייה היא: לוותר ולשחרר.

אם הגעתם למסקנה שהם, היא, או הוא, או שניהם, מקרה אבוד. ואין כבר טעם להתאמץ. וחבל על הזמן שלכם. אז הגיע הזמן לוותר על הכמיהה. לשחרר אותם מזה. לשחרר את עצמכם מזה. להיות אנשים חופשיים שלא נושאים אליהם את עיניהם, שמבינים מי אלה שניצבים מולנו, שהם לא יכולים, פשוט לא יכולים. או לא רוצים. קשה להיכנע. תחושת ההחמצה מכאיבה בבטן. אבל לפעמים זו הדרך לשים את העבר מאחור.

הפעולה השלישית היא: להגיד לעצמנו.

אם גדלנו בבית ביקורתי, שיפוטי, עם הורים שעסוקים במה שאין במקום במה שיש, ולכן עסוקים בהטפות מוסר, בהצקות טלפוניות, מתלוננים, מתאכזבים, אנחנו אלה שצריכים להעניק לעצמנו את מה שלא נתנו לנו. אנחנו יכולים להיות ההורים של עצמנו. אלה שנותנים לנו גב. אלה שתומכים בנו. אלה שמעודדים אותנו. את עצמנו. אוהבים את עצמנו. מחבקים את עצמנו. מכירים בעצמנו. וכן, גאים בעצמנו. זה ירפא אותנו. יגדיל אותנו. ויחזק אותנו. אנחנו נעשה את זה הכי טוב שאפשר. בשביל עצמנו.

הפעולה הרביעית היא: לומר לילדים שלנו.

אין דבר שירפא את הלב השבור ויעזור לנו להחלים מאותה הכמיהה שאף פעם לא זוכה למענה, יותר מאשר לומר לילד שלנו, שכל כך זקוק לזה, "אני גאה בך". בעיניים נוצצות. בחיוך גדול. בלב שלם. עם חיבוק וליטוף ונשיקה. להשקיע בהם את כל האהבה. לראות אותם כפי שלא ראו אותנו. לתת להם מה שלא נתנו לנו. איזה כיף זה.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת