החדש של פול מקרטני: ההאזנה הכי נכונה לשנה החדשה
Egypt Station הוא אולי לא אלבום גדול, אבל בתוך העולם התזזיתי שלנו יש משהו מענג בהאזנה לשיר חדש של מקרטני, גם אם הוא לא ה-Yesterday הבא - קצת כמו לחזור לרגע הביתה
אי אפשר לדבר על אלבום חדש של פול מקרטני מבלי להתייחס קודם כל לסטטוס הנוכחי שלו. נדמה שנכון לספטמבר 2018, המוזיקאי שכבר ראה הכל הצליח לבסס לעצמו מעמד גלובלי של זקן השבט האהוב. בשעה שמרבית הקולגות שלו הלכו לעולמם, או נמוגים לאיטם באחוזות פאר בשווייץ, מקה מקפץ באלגנטיות בין תוכניות אירוח מובילות, משפריץ לכל עבר את הקסם האישי הבלתי נדלה שלו ואפילו הופך בגיל 76 לתופעה ויראלית. ע"ע האירוח הבלתי נשכח וחורך היוטיוב שלו ב-קארפול קריוקי. לא מעט לנוניסטים ייתקפו אולקוס למקרא השורה הבאה, אבל מרבית עולם המוזיקה רואה במקרטני את המוזיקאי הגדול ביותר שעדיין מתהלך בינינו.
וכמה שהוא נהנה מזה. מקרטני היה תמיד סאקר של אהבה (לגיטימי) והיה חשוב לו להישאר מגניב ומעודכן. ככל שהוא מתבגר, כך הוא מקיף את עצמו ביותר ויותר שמות חמים מהסצנה. מפיקים מוזיקליים ופרטנרים ליצירה. לפעמים זה סייע לו להגיע לרגעי שיא, כמו ב-Chaos and Creation in the Backyard הנפלא מ-2005 שבו שיתף פעולה עם המפיק החם של התקופה, נייג'ל גודריץ'; ולפרקים הציב אותו במקומות מביכים למדי, כמו זה של שיתוף הפעולה עם קניה ווסט וריהאנה. הקליפ המשותף שלהם, שבו מקרטני מנסה להיראות כמו רוקר צעיר, היה חוויה מאוד לא פשוטה לכל מי שאוהב אותו.
גם לטובת Egypt Station, האלבום החדש של מקרטני (וה-17 במניין אלבומי הסולו שלו), הוא הצטייד במפיק מוזיקלי מדובר – גרג קורסטין, שעבד בין היתר עם אדל, בק והפו פייטרז. הסינגלים שקדמו לצאת האלבום עוררו חשש מסויים שהכף נוטה הפעם לכיוון המבוכה. שירים כמו Fuh You עם הרמיזות המיניות הבוטות או Come On To Me, רימזו על כך שהקטע החדש של מקרטני הוא שירים על סקס חופשי. אני הכי בעד פריקת עול בגיל הזהב, אבל לא ממש מעוניין בתיעוד של זה באוזניות.
הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש
האזנה לאלבום המלא מפיגה את החששות. יכול להיות שבחירת הסינגלים נבעה מהרצון להישמע עכשווי ומלא און, אבל מאגר השירים המלא הוא הרבה יותר מורכב, מגוון ובעיקר – כולל שירים טובים יותר. מקרטני, שיש לו זכויות יסוד במושג של אלבום קונספט, חזר כאן במובן מסויים לאהבה הישנה שלו. הוא הדביק לאלבום שם של תחנה דמיונית, ודימה את ההאזנה לו למסע מתמשך בין תחנות שונות. האלבום מתחיל ומסתיים בקטע אינסטרומנטלי עם רעשי רקע של תחנת רכבת, כיאה לז'אנר, והרצועות מגוונות מאוד סגנונית ונעות בין רוק בסיסי לפולק ואפילו לסוג של פרוגרסיב, בקטע הנהדר Despite Repeated Warnings. שבע דקות של יצירה המורכבת מהרבה חלקי שירים שונים, להנאתם של כל מי שגדלו על Band On The Run. זהו לא באמת אלבום קונספט, במובן השלם. אבל בינינו, גם Sgt. Pepper לא היה כזה מעולם.
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:
חי מתמיד: המארז החדש של שירי אריק איינשטיין הוא אוצר תרבותי
אבישי כהן בהופעה: חוויה מלאת משמעות
לא שאני מתיימר להשוות בין שתי היצירות. Egypt Station הוא אולי לא אלבום גדול, או חולייה משמעותית בקריירה המפוארת של מקרטני. אבל הוא עדיין אלבום מוצלח מאוד, נעים להאזנה ומלא במה שבדרך כלל גורם לי לפרץ עז של ציניות, אבל אף פעם לא במקרה של החיפושית המחוייכת – אנרגיות חיוביות. האיש פשוט נשמע כאילו הוא נהנה מכל רגע באולפן וההנאה הזו עוברת היטב, ברצף של שירים שרובם לא ייכנסו לסט ליסט המלכותי שלו, אבל עדיין שומרים על כבוד המותג. יש גם משהו מענג בהאזנה לשיר חדש של מקרטני, גם אם הוא לא ה-Yesterday הבא, בתוך העולם התזזיתי והמשתנה ללא הרף שלנו. קצת כמו לחזור לרגע הביתה. ולו לשלוש דקות.
ועדיין, מדובר בגאון מוזיקלי של ממש. כך שגם בתוך האלבום החביב הזה מסתתרים כמה יהלומים אמיתיים. פתיח הפסנתר הביטלסי של I Don’t Know תפס אותי לא מוכן יום אחד מאחורי ההגה וגרם לי לבכות כמו ילד באמצע הפקק. קלאסיקה אמיתית, עם התיפוף הרינגואי ומהלכי הבס המוכרים כל כך של מקרטני, שהם כבר חלק מהדי.אנ.איי של המוזיקה המודרנית. Happy With You מזכיר מה קורה כשהאיש לוקח ליד גיטרה אקוסטית ופשוט בורא איתה מלודיה פשוטה ומנצחת (הבונוס הוא טקסט מפתיע על הרגלי הסמים והאלכוהול שלו בעבר). Hand in Hand הוא עוד רגע קסום של רומנטיקה מקרטנית מנצחת. ו- People Want Peace הוא מלאכת מחשבת של עיבוד מוזיקלי שמתפתח בהדרגה לאורך השיר, ומהדהד כל כך הרבה קלאסיקות עבר של מקרטני.
בשורה התחתונה, האלבום הזה – כמו מקרטני עצמו – הוא תשובה ניצחת לציניות ולפסימיזם. ברור שזו לא הייתה כוונת המשורר, אבל זה הופך את Egypt Station להאזנה הכי נכונה לקראת השנה החדשה.
