הכרה במציאות / טור
הרצוג לא סופג ביקורת קשה (בצדק) וההפסד באלבניה התקבל בשקט יחסי (אולי בגלל יום שישי), אבל דווקא המשחק הזה חידד היטב את מה שרבים כבר יודעים – זה לא רק מאמן, זה לא שחקן ספציפי, אלא פשוט זה מה שיש, בעיקר במשחק ההגנה. ועדיין, ברוב הזמן לא היה מבאס לראות את הנבחרת, ובהתחשב בעבר זה גם משהו
ההפסד 1:0 של נבחרת ישראל באלבניה התקבל בשקט יחסי. בלי דרמות, בהיעדר קריאה לשבור את הכלים. ללא צעקות אבוי, מין סוג של הבנה, אפילו הכרת המציאות. אולי זה ערב יום שישי, הפחות תקשורתי, שעשה את העבודה. אולי אלה החגים שמגיעים או העובדה שלא מדובר במוקדמות שכולם מכירים אלא בליגת האומות. אולי. מה שבטוח הוא שדווקא ההפסד הזה, עם השקט המוצדק שאחריו, צריך לחדד היטב את מה שרבים כבר יודעים – זה לא קשור למאמן, בטח לא רק מאמן כפי שלפעמים מנסים לצייר.
למעט בפיהם של בודדים, אנדי הרצוג לא סופג אחרי המשחק הראשון ביקורת חסרת פרופורציה. יש סיבות מקלות והאוסטרי מרוויח מהן. הוא בקושי הספיק להכיר את השחקנים או להעביר שלושה אימונים. המערך היה בסדר גמור, ההרכב סביר. לא שאי אפשר לחשוב שלא נעשו טעויות, אצל כל מאמן קודם נעשו לא מעט כאלה, גם חמורות, אבל פתאום אין דמות מוחשית שאפשר להאשים.
ובמצב שאין את מי להאשים אדם אמור להכיר במציאות. האנשים האחראים על עתיד הכדורגל חייבים להכיר בה. האמת היא שהסגל הישראלי הנוכחי שווה לדרג בו הוא נמצא, שווה למשחק שקול עם אלבניה, נבחרת שגם מול אחרות ברמתה לפעמים ננצח ולפעמים נפסיד, משחקים שהכל יכול להיות בהם.
אתמול היו הרבה הזדמנויות לא להפסיד את המשחק, גם לנצח אותו. בעוד ראינו החמצות (זהבי? מה? איך?) הכרת ה-"זה מה שיש" חייבת להיות קודם כל בצד האחר, בהגנה. קבלו את ההגנה האלבנית, שם שלושה שחקנים מתוך הארבעה שפתחו בקו האחורי משחקים (משחקים, לא סתם רשומים) בליגה האיטלקית. אצל ישראל שניים משלושת הבלמים בהרכב, ניסו קפילוטו ועאיד חבשי, ערכו אתמול הופעת בכורה לא טובה, והבלם השלישי, שרן ייני, אפילו לא זומן לסגל המקורי והצטרף רק אחרי שאחרים שוחררו.
במקרה אחד קפילוטו, איכשהו, עצר בתוך הרחבה כדור עם הישבן ושנייה מאוחר יותר חבשי הוציא מהרגל דרדל'ה כשניסה להרחיק. המדים החדשים של הנבחרת נראים אולי כמו אלה של אורוגוואי, אבל החלק האחורי כה שונה מהגנת העל שמאפיינת את אורוגוואי.
יש להניח שבעקבות מה שראה אישית מהבלמים שלו בחר הרצוג, ובצדק לטעמי, לשחק עם שלושה כאלה, במערך שמתאים מאוד גם למגינים הקיימים, אלי דסה וטאלב טוואטחה (הראשון היה חלש, השני טוב). הנבחרת לא שיחקה הרבה פעמים בהיסטוריה עם שלושה בלמים והמשחק הכי זכור במערך הזה הוא אותו 0:5 על אוסטריה לפני כמעט 20 שנה. הרצוג היה אז בהרכב האוסטרי. עוזרו אלון חזן שיחק מגן בישראל.
בחירת המערך הייתה חלק מרעיון כללי של הרצוג. כן, היה אפשר לראות רעיון, כיוון מחשבה, וזה לא דבר ברור בנבחרת. שלושת הבלמים איפשרו להרצוג יותר נוחות בהצבת ביברס נאתכו כקשר האחורי ביותר, כשלפניו דור פרץ ובירם כיאל עושים עבודת הגנה וגם מנסים לחלץ כדורים במיקום גבוה. ההחזקה בכדור הייתה נמוכה כאילו במכוון, היה רצון לא להתמזמז יותר מדי עם הכדור ולשחרר אותו קדימה מהר יחסית. במחצית הראשונה ערן זהבי ומונאס דאבור נגעו בכדור יותר פעמים מהקשרים המרכזיים פרץ וכיאל. זה סימן שמתאים באופן חיובי לשיטה שנבחרה.
הייתה לחימה, אפילו משחק מהיר בלא מעט רגעים, ובערך בשלושה רבעים מהזמן לא היה מבאס לראות את הנבחרת. אחרי מה שהתרגלנו אליו זה עצמו דבר נחמד מאוד. הדברים עבדו יפה בעיקר במחצית הראשונה, התאיידו בדקות הפתיחה של השנייה, ואז טאולנט ג'אקה כבש את שער הבכורה שלו בנבחרת. נכון זה נדמה שמשהו כמו מחצית משחקני אירופה הבקיעו את שער הבכורה שלהם מול ישראל?
מי שערך כמעט הופעת בכורה, משחק שני בסך הכל, הוא גיא חיימוב שהיה טוב ועצר שלושה מצבים לא פשוטים. מי שערך הופעה שלישית בנבחרת ולא רק היה טוב אלא מצוין הוא דור פרץ, הדבר הכי חיובי שאפשר לקחת מ-90 דקות באלבניה. פרץ הוא השחקן שרשם הכי הרבה תיקולים מוצלחים במשחק, זה שחטף הכי הרבה כדורים ומי שאחוז דיוק המסירה שלו היה הגבוה ביותר (94%).
פרץ נתן כדור מצוין לתומר חמד, סידר לדאבור בעיטה אחרי חילוץ במחצית המגרש של אלבניה. פרץ נראה בערב הזה כמו אחד שהולך להוביל את הנבחרת. בהתחשב בכך שלראשונה הוא גם התחיל עונה כקשר האחורי הבכיר ביותר במכבי ת"א זו יכול ואמורה להיות, השנה שלו.
המקביל אליו, כיאל, היה במשחק הרבה פחות טוב, כזה שכלל גם החמצה גדולה, אפילו ענקית, אבל לא עצומה כמו זו של זהבי. אחרי שהמתין עם הבעיטה לשער, פעמיים באותו מהלך, קשה היה שלא לתהות האם יש לעניין קשר לכך שזהבי משחק בסין כבר תקופה. בסין לזהבי יש את הזמן לבעוט, יש הרגל שמשתרש. לא קליל שם כמו שחושבים, אבל גם לא קשה כמו באירופה. האם יש קשר? לא נדע, אבל המחשבה מעניינת.
היו כאלה שבתקופת אירוע זריקת סרט הקפטן הסבירו שזהבי הוא הבעיה של הנבחרת. מדובר כמובן בשטות כי לא זהבי ולא שחקן אחד אחר הוא בעיה. גם לא מאמן. זה השיעור שצריך לקחת מהמשחק. והאמת, דווקא ההתקפה, למרות שלא דאגה לשער, הייתה סבירה. רוצים בעיה אמיתית במבט קדימה? לא רק למשחק הבא אלא גם רחוק יותר? תסתכלו קודם כל על ההגנה.
לפנייה לכתב/ת 
