אורי גרשט יורה בפרחים: "הרס הוא גם נקודת התחלה אופטימית"
הוא הציג במוזיאונים שרוב הישראלים יכולים רק לחלום עליהם, וזוכה להצלחה רבה בעולם, אבל כל היצירות של האמן אורי גרשט יונקות מהתרבות הישראלית. בתערוכה חדשה שלו הוא פשוטו כמשמעו - יורה בפרחים: "המקומות שהכי מרגשים אותי הם אלה בהם אני מצליח לגעת במכנה משותף אוניברסלי, שמפגיש אותנו עם הסופניות של האדם. כל הרס הוא נקודה של יצירה". ריאיון
על המסך מסודרים ירקות בקומפוזיציה שמזכירה ציור טבע דומם מהמאה ה-17. בעודך מנסה להבין אם מדובר בצילום או בציור, משהו טס בהילוך איטי לתוך הפריים - קליע! הוא פוגע בול ברימון התלוי ומפוצץ אותו. בן-רגע, הדימוי הפסטורלי משתבש ומתמלא רסיסים אדומים, ותוהו ובוהו משתלט על המסך. לחצת שוב פליי, כי ברגע הפיצוץ יש יופי מהפנט וממכר. בשנייה שבה הראש מפסיק לחשוב וכל תשומת הלב ממוקדת בהתרחשות על המסך נוצרת חוויה אסתטית. רק אחר כך, כשהראש חוזר לפעולה, הצופה מתפנה לחשוב מה בעצם קרה, ועל האלימות שבאירוע.
נקודת ההשקה שבין יופי לכאוס היא קריטית בעבודה של אורי גרשט (51), אחד האמנים הישראליים המצליחים כיום בעולם, שעזב את ישראל ב-1988 לטובת חיים בלונדון ("אני לא אוהב את המילה 'עזיבה' כי לא היה מהלך חד משמעי. נסעתי ללונדון ולאט לאט החיים שלי התחילו להתבסס שם. בעצם לא ידעתי שנסעתי בשביל להישאר"). בתערוכה האחרונה שלו במוזיאון תל-אביב ב-2014, "רסיסים", הוא קיבל השראה משלושה ציורים של הצייר ההולנדי יאן ברויגל האב. מי שראה את התערוכה לעולם לא ישכח אותה. גרשט יצר רפליקות של זרי הפרחים של ברויגל באמצעים מלאכותיים, הקיף אותם במראות ופוצץ את המראות. הפיצוצים הונצחו בצילומי סטילס וגם בסרטי וידאו, שמעבר לרעש מחריש האוזניים של המראות המתנפצות, יצרו גם הם את אותה תחושה מהפנטת במעבר בין יופי להרס.
הפירוטכניקה של גרשט מאפשרת להקפיא רגעים שעין אדם אינה מסוגלת לראות בגלל המהירות שבה הם חולפים. בעצם ניתן לומר שרגעים אלה קיימים רק בזכות הטכנולוגיה שאיפשרה את הקפאתם במהירות שהיא פי מאה ממצלמה רגילה.
אפשר אולי להוציא אמן מישראל אבל אי אפשר להוציא את ישראל ממנו. ועל כן, אומנם נושא הטבע הדומם הניכר באמנות של גרשט מזוהה מאוד עם האמנות האירופאית, אבל הפיצוצים שהוא מייצר שייכים מאוד לטראומות ולחרדות המושרשות בכל ישראלי.
"כל העבודות שלי יונקות מהקשרים תרבותיים ישראליים. תמיד יש מטענים פוליטיים בעבודות שלי, וזה לא קשור למשטר זה או אחר. תמיד יש שאלות פילוסופיות שמעסיקות אותי אבל אני מנסה להתרומם מעל האנקדוטי ולדבר על משהו יותר אוניברסלי. כרגע אני עסוק בפרחים ובזהות לאומית. מתחילת המאה ה-19 הלאומיות המתפתחת באירופה מתבטאת גם באמצעות מגדירי פרחים, שהופכים פרחים מקומיים לכאלה שיש להם חלק בזהות והאתוס הלאומי. מעניין אותי הניכוס שנעשה לפרחים עדינים ושבריריים כדי לגבש עם".
הסדרה "ארץ שברירית", המוצגת כעת בגלריה נגא בתל-אביב וגם בגלריה ינסי ריצ'רדסון בניו יורק, מציגה פרחי בר מוגנים ירויים בקליע. המצלמה של גרשט מקפיאה את הרגע שבו הפרח עדיין שלם אך מתחיל תהליך התפוגגות – בין חומר לרוח, בין פיזי למטאפיזי. "זהו דימוי הנטוע בנוף ילדותי אבל יש בו שבריריות אוניברסלית. חלק גדול מהפרחים שהגיעו מישראל הפכו לפרחים מכוננים גם בתרבות הנוצרית, כמו השושן הצחור, למשל. באנגלית שמו המדונה לילי, הצלבנים לקחו אותו מהארץ במאה ה-11 והוא מופיע בכל ציורי הבשורה. כך הנרטיב התרבותי מתרחב מעבר ללוקאלי".
זו לא הפעם הראשונה שגרשט משתמש במקורות השראה מהטבע הישראלי. בסדרה משנת 2004, צילם עצי זית בני 300-500 שנה בכפרים פלסטינאים בצפון. "רציתי לעשות מהלך צילומי אלים אבל לא בדימויים עצמם. התחלתי לצלם באוגוסט באמצע היום במצלמה אנלוגית של פעם, בחשיפות ארוכות. המחשבה שלי הייתה שהאור הבוהק, שבעצם רושם את הדימוי על סרט הצילום, ימשיך לרשום עוד ועוד עד שהדימוי בעצם יימחק מעודף חשיפה. בסופו של דבר, הנגטיב היה שרוף ואז בחדר החושך ניסיתי לשחזר את הדימוי והתוצאה דומה לזיכרון, שהרי המציאות היא הצטברות כל הזכרונות.
"מעניין גם לחשוב על הפער שנוצר בין מה שאני ראיתי במו עיניי לבין מה שהמצלמה רשמה. הרי המצלמה היא כביכול מכשיר אובייקטיבי המתעד את המציאות, אבל במעמד הזה, בו הסתכלתי על העץ, המצלמה האנלוגית והמצלמה הדיגיטלית יצרו דימויים לגמרי שונים של אותו הרגע בדיוק. צילום עדיין מהווה ראייה היסטורית וגם משפטית, הוא מייצר קשר עם רגע במציאות שאכן התרחש, ודרך הראייה הזאת אני יכול לייצב את עמדתי בעולם. אבל בצילומים שלי תמיד יש דואליות, מציאות מקבילה, שמעלה את השאלה מה היא האמת? איך טכנולוגיה משפיעה על תפישת העולם שלנו, מה באמת נמצא שם ומהי התפישה שלי על המציאות, ומתוך זה אפשר גם לשאול איך אני יודע מה נכון ומי צודק. אני כל הזמן מחפש את המקום של חוסר ודאות, שמאפשר להיפתח לאפשרויות אחרות, ליצור תקשורת ולבנות גשרים. כי ברגע שאנחנו נסגרים בסיפור מוחלט והרמטי, זה לא יכול לקרות. אני מנסה כל הזמן להעלות שאלות בתוכי. אני מלא בסטראוטיפים ובסתירות פנימיות שאני צריך כל הזמן לבחון ולעורר כדי להפוך לאדם יותר טוב. זה מתחיל כמובן במישור האישי אבל מתרחב עד למישור הלאומי".
יש שאמרו שהיריות והפיצוצים שלך הם סוג של פירוטכניקה ראוותנית, שאין מאחוריה תוכן.
"אני לא שואל את עצמי מה אני אפוצץ היום. עשיתי הרבה סדרות בהן אין פיצוצים. הטכניקה היא פועל יוצא של שאלות שאני עוסק בהן. נכון שאני עובד עם פירוטכניקה ומהירויות מאוד גבוהות, אבל זה מגיע בכל פעם ממקום אחר, שמבחינתי מתפתח. ברור שאני לוקח אלמנטים שעשיתי בעבר אבל השאלות בהן אני עסוק הן חדשות בכל פעם. אני מנסה לא לחזור למקומות בהם הייתי. המהלך בין יצירה להרס הוא הנושא אליו אני חוזר תמיד. לפעמים עם יריות, לפעמים עם פיצוצים ולפעמים עם רצון להרוס את הפילם. חוסר היכולת שלנו לתפוס אמת והחמקמקות שלה באים לידי ביטוי בכלים השונים בהם אני משתמש.
"בסדרה המוצגת כעת, חשבתי על הדימוי של פרח שהוא על סף הכחדה במקום שעסוק כל הזמן בהישרדות, המתח של היכחדות והישרדות מתחיל להעסיק אותי. את פקעות הרקפות למשל, הבאתי מישראל ואני מגדל בסטודיו שלי בלונדון ויש מהלך של התקשרות רגשית. זה לא פשוט לירות בפרח אבל אני לא יורה בפקעת, כך שהיא תמשיך להפריח גם בשנה הבאה וההרס אינו סופני, אבל עדיין הפגיעה בפרח היא לא פשוטה. חשבתי על הסנה הבוער, שחלקו יבש וחלקו בוער – הוא גם רוח וגם חומר בו זמנית, כפי שקיים בהרבה עבודות שלי. אחרי שהכדור חולף דרך הפרח הוא מותיר איוושה, כמו רוח רפאים שעוברת דרכם ומייצרת חוסר יציבות רגעית".
"המקומות שהכי מרגשים אותי הם אלה בהם אני מצליח לגעת במכנה משותף אוניברסלי, שמפגיש אותנו עם האנושיות, עם הסופניות של האדם. צריך לזכור שהרס הוא נקודה של יצירה. המפץ הגדול הוא רגע מכונן שבו נוצר היקום. לכן אפשר להסתכל על הרס כנקודת התחלה אופטימית. יש גם עניין בין יציבות לשבריריות - בכל רגע ההרס יכול להגיע והיציבות היא כה חמקמקה".
גרשט הוא אמן עסוק. הוא כבר הציג תערוכות יחיד במוזיאונים שרוב האמנים הישראלים יכולים רק לחלום עליהם, כמו המוזיאון היהודי בניו יורק, טייט בריטן, המוזיאון לאמנות בבוסטון, מוזיאון הירשהורן בוושינגטון די סי וכמובן מוזיאון תל-אביב. כמו כן עבודותיו נרכשו, בין השאר, על ידי הגוגנהיים, הטייט, הגטי ומוזיאון המומה בסן פרנסיסקו. מלבד התערוכה המוצגת כעת בגלריה נגא בתל-אביב, הוא מציג גם בגלריה ינסי ריצ'רדסון בצ'לסי בניו יורק ולקראת סוף ספטמבר תיפתח תערוכה נוספת בדאלאס, אך למרות הצלחתו הרבה בעולם, הנאמנות שלו לגלריסטית שגילתה אותו ב-2004, נחמי גוטליב מגלריה נגא בתל-אביב, מרשימה ואף יוצאת דופן בתקופה בה אמנים נאמנים בעיקר לעצמם ומחליפים גלריות כמו תחתונים."קשה למצוא אנשים עם דיאלוג כזה", הוא אומר, "תמיד אפשר לחפש גלריות עם סטטוס יותר גבוה, שמוכרות יותר, אבל לי הכי חשוב שתהיה מערכת יחסים מפרה, שמאפשרת לי ליצור. אף פעם אני לא חושב שהדשא של השכן יותר ירוק. לא תמיד גלריות גדולות יותר נותנות יותר. חשוב לי גם לשמור על העצמאות שלי, ואת זה אני מצליח לקיים באמצעות גלריות שונות בעולם, אבל אני מנסה להיות הוגן כלפי כולם".
"ארץ שברירית", גלריה נגא בתל אביב, נעילה: 26.10
