תפסיקי לבקש כל הזמן סליחה
את מבקשת סליחה באופן קבוע. את מתנצלת. את מצטערת. את רוצה שיאהבו אותך. שיחבקו אותך. שיגידו לך שהכל יהיה בסדר. אז את מתרפסת. מקטינה. מבטלת את עצמך. אז זהו שדי. מתי כבר תפסיקי? מתי כבר תגידי: לא בא לי. מתי תאמרי: זה אתם, לא אני
אצלך יום כיפור נמשך כל השנה.
את מבקשת סליחה באופן קבוע. את מתנצלת. את מצטערת. את רוצה שיאהבו אותך. שיחבקו אותך. שיגידו לך שהכל יהיה בסדר. אז את מתרפסת. מקטינה. מבטלת את עצמך. מסתירה את מי שאת באמת. מסננת את הכעס. מכווצת את הזעם. ולא נותנת לרגש אמיתי להפציע במלוא עוזו.
את מתנצלת שוב. אולי לא הבינו אותך נכון. אולי טעית. אולי התבלבלת. אולי פישלת. אולי לא עשית את מה שציפו ממך. אולי גם הפעם לא דייקת. לא הבהרת. לא נתת הזדמנות לצד השני. אז את מתנצלת על זה. ועל ההוא. ועל מה שקרה פעם, מזמן. ועל מה שהתרחש לפני חמש דקות. וחשוב שיידעו שאת מתנצלת מכל הלב. לגמרי. ללא פקפוק. עד הסוף. ושאת מחכה, ומבקשת, ומתחננת, שיסלחו לך. שיבינו שזה לא היה בכוונה. או בהיסח הדעת. וברור שמגיעה להם התנצלות.
תמיד מגיעה להם התנצלות. לכל אלה שמקיפים אותך. לכל אלה שחשובים לך. לכל אלה שבאים אלייך בטענות כל הזמן. שמבקרים אותך. ששופטים אותך. שעושים לך לפעמים את המוות. אבל את סולחת, למרות שהם לא מתנצלים. אבל את מוחקת, על אף שהם לא עשו אפילו חצי צעד לקראתך. אבל את מכחישה. ומדחיקה. ואוגרת. וצוברת. ואז מתפוצצת.
ומיד מתנצלת. על כל הדברים האיומים שאמרת. ועל העלבונות שהטחת. ועל הצרחות שבקעו מגרונך. כשכבר לא יכולת יותר. לספוג. לבלוע. להיחנק עם זה. כבר שנים את נחנקת עם זה. כבר שנים את בולעת את הרגשות שלך. כבר שנים את טועמת את הדמעות שלך. כדי לא להפריע. ולא להטריד. ולא להרגיז את הצד השני. שלא יפסיק לאהוב אותך. לחבב אותך. לחמול עלייך. לרחם עליך. לראות בך את המובן מאליו. חפץ. עציץ. אישיות בלתי חשובה בעליל. את עושה את זה לעצמך. רק את. לא הם.
כשאת מתנצלת, ומבקשת סליחה, ונותנת להם מקום, ומצמצמת את שטח המחייה שלך, עד שאת ממש נלחצת, ונעלמת, ולא רואים אותך, אף פעם לא רואים אותך, את הופכת לבלתי נראית. הצלחת למחוק את עצמך. לבטל את מי שאת. להתנצל. ולהתאפס. ולפחוד. את כל כך פוחדת.
למה את פוחדת? ממה את פוחדת? מה כבר יקרה? מה כבר יכול לקרות? הרי החיים שלך ממילא כבר לא קיימים. עצרת אותם בשבילם. בלמת אותם עבורם. ואת נמנעת ממה שאולי יהיה גדול יותר. את לא יוצאת משטח המחייה שלך. את לא פורצת גבולות. את לא רוצה לדרוך לאף אחד על האצבעות. הם שם. מקיפים אותך מכל עבר. ואי אפשר כבר להיחלץ מהכלא שהקמת לעצמך. כלא הנימוס המופלג. כלא ההתנהגות הטובה. כלא האישה הקטנה. זו שנותנת לגב שלה להתכופף, לראש שלה להישמט, לחוט השדרה שלה להתגמד, לקול שלה להיסדק, שנעלמת אט אט במחשכים.
כשאת מתנצלת. ומצטערת. ומבקשת סליחה.
מתי כבר תפסיקי? מתי כבר תגידי: לא בא לי. מתי תאמרי: זה אתם, לא אני. מתי תפסיקי לקחת אחריות על מעשיהם של אחרים, ועל הטעויות של ההורים שלך, ועל הפשלות של המנהלים שלך, ועל השקרים של בני הזוג שלך. לא מגיע לך לסבול. לא מגיע לך לדעוך. לא מגיע לך לכבות את עצמך בכל ערב מחדש כמו פנס רחוב מהבהב שגוסס לתוך החורף. כל היופי שלך מיטשטש, כל העוצמה שלך מתפוגגת, כל הדעתנות שלך מתביישת, כשאת מתנצלת. ומבקשת סליחה. שוב.
אולי די?
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
