ואם לא בא לי לסלוח לאקס המתעלל?
האם הבחורה שראתה את בן זוגה רק לפני כמה חודשים משתולל במיטה עם מישהי אחרת יכולה ביום כיפור זה כבר לסלוח? האם הבחורה שקיבלה סטירה מצלצלת שהשאירה לה צלקת נפשית לכל החיים יכולה לסלוח? האם גבר שזוגתו נטשה אותו יום לפני החופה בשל כבר לסליחה? ליגד גרנית פורת על תפקיד הכעס ועל משמעות הסליחה
כשיום כיפור מתקרב אנשים מתחילים לצאת מהמחילות שלהם ולפלרטט עם המונח הזה - סליחה. "אני סולחת לו"; "אני אוהבת את עצמי ולכן אני יכולה לסלוח לו"; "אני עשיתי עבודה וזה מאחוריי אז אני סולח". והנה צצים להם פוסטים מרגשים, מאמרים, סדנאות ניקוי מבטיחות והכול למען המטרה המופלאה - סליחה. הבא נהיה נקיים, טהורים, רחבי לב, גדולים מהחיים, נחייה בשלום, הרמוניה ואהבה. בואו נהיה כולנו אלוהיים ונסלח. נסלח, סליחה, סליחות. אחלה. אבל מה אם זה עוד לא הזמן שלי? ומה אם מה שמבקש מקום בגוף ובלב שלי כרגע זה דווקא הכעס שיש לי?
האם הבחורה שראתה את בן זוגה רק לפני כמה חודשים משתולל במיטה עם מישהי אחרת יכולה ביום כיפור זה כבר לסלוח? האם הבחורה שקיבלה סטירה מצלצלת שהשאירה לה צלקת נפשית לכל החיים יכולה לסלוח? האם גבר שזוגתו נטשה אותו יום לפני החופה בשל כבר לסליחה? למה מדי יום כיפור רבבות של אנשים נאלצים לשקר לעצמם ולאחרים שהם סולחים? למה נקבעה הנורמה החברתית הזאת שמי שלא סולח הוא בהכרח שומר טינה, חשוך ומעוכב התפתחותית?
תפקידו של הכעס
לכעס שלנו יש תפקיד, ולזיכרון שלנו קיים מקום חשוב בהתפתחות שלנו. לא תמיד אני בוחרת לסלוח. לפעמים הזיכרון והכעס על המעשה מלמדים אותי משהו ומזכירים לי לא לחזור על אותן טעויות. פגשתי בחיי נשים רבות שרק הכעס על האקס שלהן מנע מהן לחזור ולהיות במערכת יחסים מתעללת נפשית או פיזית. ולמה להן לסלוח? האם זהו זמנן לחוש חמלה? הרי יש משהו שמסייע ומרחיק אותן מהרס וחורבן עצמי. והכעס, מה איתו? הרגש העוצמתי הזה - מדוע מנסים להימנע ממנו? מדוע מבקרים אותו ומנסים לעקוף אותו? אם הוא כאן וקיים, אז למה לא פשוט להתייחס אליו ולתת לו מקום?
קודם ריפוי, רק אחר כך סליחה
אומרים שהסליחה מרפאת אותך וזה נכון, אבל הפוך - הריפוי מביא עמו את הסליחה. בואו נתבונן בתהליך: קודם נפגעים, אחרי שנפגעים כואבים, כואבים מאוד, ואז מסתובבים עם הפצע והדימום הזה חודשים, אולי שנים ואולי חיים שלמים. כל אחד וקצב העבודה וההתפתחות שלו. שימו לב – קצב! לכל אחד ואחת קצב אינדיבידואלי של ריפוי. לא ניתן להאיץ תהליכי החלמה, כיוון שכל אחד מגיב אחרת ובזמן שלו. רק כשאנחנו כבר התרחקנו מהסיטואציה, כאשר האדם כבר מעסיק אותנו פחות במחשבה, כשיש לנו פרספקטיבה חכמה, מפוכחת ואצילית יותר על אותה פגיעה נוראית, רק אז, הו אז, אנשים נוטים ומסוגלים בכלל לתרגל סליחה.
כלומר, קודם עליי לשכוח (אותך/ את הסיטואציה/ את גודל הפגיעה) ורק אז ביכולתי לסלוח. וכן, יש חטאים שאין עליהם סליחה. לפחות לא כרגע. וזה בסדר. ויש אנשים שאוי לנו לסלוח להם, וזה בסדר גם. בעברי נפגעתי מאנשים שלהם סלחתי רק אחרי מספר שנים, כי זה הזמן שלקח למערכת שלי לנקות את הטראומה. כמה שנאתי את עצמי שאני לא מסוגלת עדיין לסלוח. כמה רציתי להיות הבן אדם המואר הזה.
היום אני יודעת שעשיתי טעות. הדבר היחיד שהייתי צריכה לעשות זה להודות בפני עצמי שאני עוד לא שם ושאני עוד לא בשלה ושהכול בסדר. זה לא עושה אותי בן אדם קטן, קטנוני או נוטר. זה פשוט מגן עליי מלחזור על אותן טעויות, וזה חלק מתהליך הלמידה. זה גם לא ששנאתי, פשוט לא סלחתי. אבל יום אחד, אחרי הרבה עבודה, כבר לא הייתי צריכה את הכעס והזיכרון כי זה כבר לא היה רלוונטי. אני החלמתי וסלחתי. ככה, באופן ספונטני וטבעי, בהוקרת תודה על השיעור וללא מאמץ. פשוט סלחתי.
מותר לי לא לסלוח
אל תתבלבלו בסדר האירועים. אני קודם כל מתחילה תהליך ריפוי ורק אחר כך מתפנה לסליחה. ואותה סליחה אכן מוסיפה לצמיחה שלי, לגדילה שלי לאהבה העצמית שלי, אבל היא מגיעה בשלב שאני כבר בשלה ומוכנה אליה. שאני כבר חזקה ובריאה מספיק, ולא כשאני עדיין מדממת על השטיח חסרת רוח חיים. מותר לי לאהוב מישהו מרחוק ועדיין לא לסלוח לו על שפגע בי. מותר לי לחבק אותה בלילה ובלב עדיין לחוש צביטה על הבגידה. מותר לי להיות חברה שלה אפילו כשהאמון בה אינו שלם. מותר לי לאחל למישהו כל טוב ועדיין לכאוב ולא לסלוח שהוא ויתר עליי.
ואני מודה שגם היום יש אנשים שלא בא לי לסלוח להם. לא מרגישה צורך כרגע לעשות זאת. אני בוחרת להישאר ב"לא סליחה" אפילו אם יום כיפור מתקרב. בוחרת להיות בכעס שלי, ב"חושך" שלי ולתת לזה להתמוסס בזמן הנכון. מותר לי לא לסלוח היום, עכשיו, ברגע זה. מחר יום אחר ובו אחליט מחדש מה אני מרגישה. סליחה מגיעה כשלא מתאמצים להשיג אותה.
גמר חתימה טובה.
ליגד גרנית פורת היא מדריכת חיים, מאמנת אישית מטפלת בריברסינג ומקימת הסדנה להגשמת זוגיות
