ואז הוא שאל, "יפריע לך אם אצא גם עם אחרות?"
יצאנו למסדרון, הוא לחץ על הכפתור שהזמין את המעלית. "אתה שוב נפרד ממני", אמרתי כשנכנסתי פנימה. "וואו, אני לא נפרד ממך. תביני שמעולם לא היינו בקשר!". כן, הא? אף פעם לא היינו בקשר, אמרתי לעצמי אחרי שהדלתות כבר נסגרו והוא לא יכל לשמוע
דרך הפייסבוק דווקא יצאו לי כמה שידוכים קצת יותר מוצלחים עם בנים שהתחילו איתי או שאני התחלתי איתם. למרות שיש נשים ב-2018 שחושבות שלהתחיל עם גבר עדיין נתפס כמו משהו כוחני, אני חייבת להודות שזה כנראה היתרון הכי בולט ומרכזי ברשתות החברתיות - אפשר לשלוח לכל מי שאתה רוצה הודעה בלי להתבייש, ואפילו לשים לב מתי הוא צפה בסטורי האחרון שלך שהעלית לאינסטגרם, לפייסבוק או לוואטסאפ.
לפני כמה ימים ראיתי את השם שלו מופיע ברשימת "האנשים שצפו לך בסטטוס". זה הקפיץ לי קצת את הלב, אבל ממש לכמה דקות בודדות. נזכרתי במפגש האחרון שהיה לנו. "זה יפריע לך אם אצא עם בנות אחרות?". ואוו, איזו שאלה טיפשית. אנחנו לא בקשר כבר תקופה ארוכה, זה הרי ברור שהוא יוצא עם אחרות. למה שזה יפריע לי? אין לנו בלעדיות על הקשר הזה, כך שאף אחד מאתנו מעולם לא דרש מהשני שלא יצא עם אחרים.
אפילו אמרתי לו, "תצא עם אחרות". אמרתי זאת באדישות למרות שידעתי שהוא לא מחכה לאישור שלי. "או-קיי", הוא השיב והסתכל עליי במבט תימהוני. "טוב, את לא נמשכת אליי. הבנתי". עכשיו כבר כעסתי – הרי זה ממש לא נכון, אבל לא יכולתי להוציא הגה מהפה. "חשבתי שנחווה קצת אינטימיות ביחד, לא משהו רציני. אבל את לא נמצאת בראש הזה". הוא המשיך לדבר, ובעצבים. הוציא סיגריה ועישן בכעס. אני לא מסוגלת לסבול את הריח והעשן של הסיגריות האלו.
"מה חשבת שיקרה?" הוא שאל, וגם הפעם לא עניתי. זה כנראה הדבר השנוא עליו - שהוא צועק ואני שותקת. מה אני אמורה להגיד לו? הוא באמת לא רואה אותי. "אני לבד. אני לא נהנית מזה", ניסיתי להסביר. "כן אבל את רווקה בת 26, לא איזו גרושה בת 40. אז די עם כל המסכנות הזו שלך!", הוא הרים את הקול. "זו לא הפעם הראשונה שאני מנהל איתך את השיחה הזו. אני אומר לך שהיום תהיה הפעם האחרונה כי נמאס לי מזה". גם על זה לא הגבתי. "יופי, אני אמשיך לדבר ואת לא תוציאי מילה מהפה שלך. כרגיל. אני אלווה אותך למעלית". המשכתי לשתוק.
יצאנו למסדרון, הוא לחץ על הכפתור שהזמין את המעלית. "אתה שוב נפרד ממני...", אמרתי כשנכנסתי פנימה. "וואו, אני לא נפרד ממך. תביני שמעולם לא היינו בקשר!". כן, הא? אף פעם לא היינו בקשר, אמרתי לעצמי אחרי שהדלתות כבר נסגרו והוא לא יכל לשמוע.
מדי פעם אני מקבלת דברי חוכמה מכל מיני אנשים מבוגרים ובעלי ניסיון. לא משנה עם מי יוצא לי לשוחח על כך, כולם טוענים שבני אדם הם דפוקים ושרוטים, וצריך פשוט להשלים עם החסרונות שלהם. אני כבר השלמתי עם הציניות וההתנשאות המעצבנת שלו, אבל הוא אף פעם לא קיבל אותי כמו שאני. בכל פעם שאני רואה אותו מחובר בוואטסאפ או בפייסבוק זה מרגיש לי כמו תחרות של 'כמה זמן תוכל להישאר אדיש?' ו-'מי הראשון שיישבר וישלח הודעה?'. כמו שזה נראה עכשיו, מאזן הכוחות לא נוטה לטובתי. אני עומדת להפסיד במלחמת חוסר האכפתיות.
לא עוצר ליד השם שלי
פעם אחת נפגשנו באירוע גדול. אני ישבתי בשורה אחת לפני אחרונה באולם, והוא הגיע באיחור והתיישב מאחוריי. הרגשתי לאט-לאט שאני מאבדת את זה. הוצאתי את המחברת שלי, תלשתי את אחד הדפים, לקחתי עט וכתבתי כך: "היי, האדישות הורגת אותי. אתה ממש חתיך היום, אז חשבתי לכתוב לך על נייר אמיתי במקום לשלוח הודעה יבשה בוואטסאפ. מקווה שתהנה היום כי אני זזה מפה ישירות לעבודה".
קראתי את זה פעם אחת, ואז קיפלתי לצורה של פתק מרובע וקטן, שגודלו קטן מכף ידי. חיכיתי שההרצאה תיגמר. הוא יצא מהאולם ועמד גם הפעם בכניסה לדלת, כאילו הוא ממתין למישהו. ניגשתי אליו ואמרתי בוקר טוב. לקחתי את כף ידו, פתחתי אותה, הכנסתי את הפתק בפנים וסגרתי. "זה בשבילך!", אמרתי. "או-קיי", הוא ענה כשהוא נראה מופתע לגמרי מהמחווה. כשהלכתי משם ניסיתי לא לחשוב על הפתק הפזיז שניסחתי ברגע של איבוד שפיות זמני. בטלפון התקבלה הודעה, זה היה ממנו. "היי, תודה. זה ממש חמוד מצידך". לא יודעת למה, אבל שום דבר בהודעה שלו לא שימח אותי.
כמה שעות אחר כך, בסיום האירוע, ראיתי אותו עומד בלובי של קבלת האורחים. "אז את הולכת?", הוא צעק לי מול כל האנשים שחיכו בקבלה לעשות צ׳ק אין. "כן", עניתי. "לפחות אכלת משהו לפני התזוזה?", שאל. "כן", עניתי והמשכתי. "טוב, אז להתראות". הוא הסתכל עליי, הסתובב והלך משם. בדרך כלל בקומדיות הרומנטיות כשהבחורה מתחילה ללכת, הגבר עוצר אותה ברגע האחרון. הוא אומר לה שהוא רוצה להיות איתה ומתחנן שהיא לא תיסע בלעדיו. כיף לחיות בסרט. חבל שזה לא באמת ככה במציאות.
התחלתי ללכת, לא הסתכלתי אחורה. כשעליתי על האוטובוס חשבתי לעצמי, איזה אפס. עכשיו, כמה חודשים אחרי, אני מסתכלת על אנשי הקשר שלי בטלפון. הוא עדיין שם, ובדיוק צפה בסטטוס שהעליתי לוואטסאפ למרות שלא דיברנו מלא זמן.
השעה 2:45 לפנות בוקר והוא מחובר בדיוק כמוני. בטח הוא חזר עכשיו מאיזה מועדון או שהוא מקליד בלהט לבחורה שהכיר בטינדר. ויש גם את האפשרות שהוא בדיוק סיים סקס ממש טוב עם מישהי, והוא נכנס לטלפון הנייד לראות מה פספס בזמן שלא היה אונליין. מה שבטוח, הוא לא עוצר ליד השם שלי בסמארטפון שלו כמוני. אף פעם.
אפליקציות, רשתות חברתיות – זה רק נראה לכם שהכול נגיש. אבל זה לא באמת ככה. זאת אשליה. כולם מסננים כל הזמן, ובוחרים מי שווה תגובה ומי שווה התעלמות או חסימה. לפני כמה ימים אימא שלי שאלה אותי איך גברים מחזרים היום. "הם לא שולחים כבר מכתבים, נכון?", היא צחקקה ואני הסתכלתי עליה במבט חצי מחיוך, חצי מבואס. "לדעתי הם לא יודעים איך נראה הכתב שלך בחתיכת נייר מקומטת". אני שונאת אפליקציות.
