הגר בן אשר: "הקולנוע הישראלי בתקופה חשוכה ומתמשכת"
אחרי שנים של חיבוק חם מהתעשייה הישראלית, הגר בן אשר החליטה שהיא רוצה יותר ועברה לביים באנגלית. "אפשר לקרוא לזה התבגרות. לעבוד חמש שנים על סרט ושיצפו בו רק מאה אלף איש כבר לא מספק אותי", היא אומרת בריאיון לרגל "נשים מתות מהלכות" שיוקרן בפסטיבל חיפה, במרכזו רגעיהן האחרונים של נידונות למוות: "לכל האסירות פרופיל פסיכולוגי זהה - רובן גדלו בעוני, עברו התעללות ונאסנו"
אף ש"נשים מתות מהלכות" צולם בארצות הברית בחסות חברת ההפקה האמריקנית בלאקפילס ויועד לקהל המקומי, לא מדובר בפרויקט מסחרי שגרתי. הסרט כולל תשע אפיזודות נפרדות ובמרכז כל אחת מהן אישה שעומדת בפני הוצאה להורג. תשע דמויות שונות, תשעה סיפורים שונים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההמתנה המתוחה למוות המצפה בעוד כמה שעות. בשלב זה, כשכלו כל הקצים, והגורל ידוע מראש, כל שנותר לאסירות הוא להרהר על העבר ולהתמסר להווה. זיכרונות מתמזגים בהרהורים קיומיים, חרטות והתבוננות פנימית נמהלות בהמון דמעות. הסרט, בו מופיעים בין היתר דייל דיקי ("באש ובמים"), לין קולינס ("ג'ון קרטר"), ג'ריל פרסקוט ("המתים המהלכים"), דוט-מרי ג'ונס ("Glee") ואשטון סאנדרס ("אור ירח"), מעלה המון שאלות מהמרחב החברתי ובעיקר האישי, הנחשף במלוא חמלתו ברגעי חסד אחרונים בין הסורגים, בין חיים למוות.
ההזדמנות להוביל פרויקט אמריקני באנגלית נפלה בחיקה של בן אשר בעקבות פגישה מקרית בשדרות רוטשילד בתל אביב עם לבנה חכים, שסיפרה לה על חברת בלאקפילס המפתחת פלטפורמת רשת לפורמטים קצרים עבור הקהל האמריקני. תחילה בן אשר הציעה למפיקים קומדיה, אך בהמשך נסחפה אחר אתגר אחר: סדרה שכוללת עשרה פרקים בני עשר דקות כל אחד, המוקדש לאסירות הממתינות להוצאה להורג. אומנם המבנה המפורק הוכתב מלכתחילה, אך בן אשר והצלם שלה דויד סטרז'מייסטר, החליטו לכרוך את תשע האפיזודות לכדי יצירה אחת. כך נוצרה הגרסה הקולנועית הסופית כפי שהוצגה בבכורה בפסטיבל טרייבקה השנה.
"חשתי שהאפקט המצטבר חזק יותר כסרט מסדרה", היא מספרת, "זה היה תרגיל מחשבה על איך עושים משהו שיודע להיות קומוניקטיבי, קל ושונה מכל מה שעשיתי עד היום בתוך מסגרת הזמן הזאת. זה אתגר אותי. רציתי לעשות משהו על השעון המתקתק אחורה, והמחשבה התגלגלה. וכך ההוצאה להורג כקונספט שקשור לזמן".
פורטרט של אישה אחת
"נשים מתות מהלכות" נוגע בשעון המתקתק לאחור, אבל בן אשר גילתה שגם כבמאית הזמן שלה קצר ומתכלה בתנאי ההפקה הנהוגים בקולנוע האמריקני. "החלטתי ממש בתחילת הדרך שלא אתבכיין על כלום ואנצל לטובתי את הזמן המאוד מוגבל שיש לי", היא מספרת, "לא היו יותר מארבעה טייקים לכל סצנה, וויתרנו על שוטים מורכבים. כל ההפקה הייתה מכוונת לכך שלשחקנים יהיה מרחב לנצוץ. לי זה היה מאוד מעניין כי אני באה ממקום שבו הדבר הכי משמעותי זה איך שהמצלמה תזוז, ופה התאמצנו למצוא למצלמה מקום בתוך הסצנה, ביחד עם השחקניות. מראש הכנתי את כולם לכך שאנחנו מצלמים מהר ולא מדברים, עובדים ברמת ריכוז ורגישות מאוד גבוהה. הייתה בי נכונות להעביר רגש ולקבל רגש באופן מובהק. הזליגה ההדדית של הרגשות גרמה לכל להיות חד מאוד".
בן אשר מדווחת כי בלוח הזמנים המוקפד של הצילומים שנערכו בכמה מתקני כליאה בקליפורניה, יומיים בלבד הוקדשו לכל אפיזודה. גם תהליך הליהוק כלל אודישן ופגישה, לא יותר. מהופעתן המרגשת של השחקניות והשחקנים שלה, ניכר כי הבמאית הישראלית צלחה את העבודה המשותפת איתם למרות הבדלי השפה והתרבות. "יש הרבה כוח בלהיות זר. האמריקנים יעילים עד מידה מסוימת כי הכול צריך להיות עטוף בנימוס ובנחמדות. כשאת מביאה את ערכי העבודה המזרח תיכוניים שלך, הכול הופך להיות יותר יעיל ומהיר. אני החלטתי מהתחלה שאני באה עם המטען שאני יודעת לעבוד איתו ואני לא מאמצת את הקודים שלהם. לפעמים זה עבד, לפעמים זה לא עבד. היה לי מאוד נוח להישען על הישירות שאנחנו באים איתה, והפשטות".
זה יכול ליצור בעיות תקשורת.
"היו לי שמונים שחקנים, מתוכם 14 בתפקידים ראשיים. לתקשר איתם היה פשוט, כי הטקסטים דיברו אליהם. כל השחקניות אמרו לי שהן לא מקבלות תפקידים כאלה. הן פשוט נהנו ואני גם. היו צילומים כיפיים. זה מוזר כי אתה יושב בכלא מסריח מאוד עם נשים מייבבות, ועדיין היה כיף. נוצר קשר מיידי, ואני חושבת שהעובדה שאני במאית אישה תרמה לכך. זו הייתה סביבת העבודה הכי בטוחה שהן היו בה".
"הדבר הזה שנקרא עשייה קולנועית הוא כל כך סבוך ומכיל בתוכו כל כך הרבה משברים ולבטים, וכסף של אנשים אחרים. זו אמנות לא מגירתית. זה משהו שלקח לי זמן ללמוד. זה שאני רוצה לעשות סרט שאנשים ירצו לבוא לראות. זה משהו שמתחיל להדהד אצלי בעוצמה. אני כותבת ככה היום וזה מה שאני מתכננת הלאה לחיים, תנועה להתפתחות ולנתינה ולא להשתבללות נרקיסיסטית. תמיד הייתה לי תחושה שאני יכולה לנצח את הזרימה של הסיפור באמצעות ויזואליה, מבע קולנועי, תמות ואינטלקטואליזם. אני חושבת שיש לזה מקום, וזה לא משהו שצריך לא להיעשות, אבל אני יכולה להגיד שהיום יותר מעניין אותי הסיפור, הארכיטקטורה והמבנה שלו, ואיך הוא מפעיל רגשית את הצופה".
הפער בין האמוציונלי לבין הניתוח הרציונלי בא לידי ביטוי גם במהלך הסרט, בו אנו חוזים באסירות רוצחות כשהן חשופות יותר מתמיד, רגע לפני מותן. אנחנו מתוודעים לפשעים הנוראים שהן ביצעו ולפעמים אף מזדהים עם מניעיהן. ברגעים אלה של סוף, קשה שלא להתרגש עם הדמויות ולהזיל דמעה על המצב הקיומי הנואש שלהן. "יש בסרט דמות של אישה שרצחה ילדים ותינוק, מה שמסמן אותה כמניאקית, אבל אז היא פוגשת את הבן שהיא מסרה לאימוץ ולא פגשה מעולם ואיך שלא תסתכל על זה, זו סיטואציה שקורעת את הלב. הסרט הוא לא בהכרח על ההיסטוריה הפסיכולוגית, זה על הרגע הנתון והסרט מאוד מתעסק בזה, ובזה שאדם יודע מתי הוא הולך למות".
אף על פי שהדמויות הראשיות שלה הן נידונות למוות, במהלך התחקיר בן אשר לא הצליחה לראיין אסירות. היא כן פגשה בסוהרים ומנהלי כלא העוסקים בהוצאות להורג (בהם אדם שביצע 98 הוצאות להורג). "הם סיפרו שבמהלך היממה האחרונה בחייהם של נידון או נידונה למוות יש התכנסות של המערכת לטובת האסיר, לכבד את האדם בשעותיו האחרונות. האנשים האלה חיים ביחד עשרים שנה בכלא. הם פוגשים אותם על בסיס יומיומי, רואים אותם, מדברים איתם. ההיררכיה של הרוע בכלא מתפוגגת ברגעים האלה. עניין אותי לחקור את האנשים ששולחים את האסירות למותם באהבה ובכבוד. אני מראה שיש במערכת חמלה, ואנושיות".
הם בטח מפתחים תסביכים משלהם.
"הם טוענים שאין מועקה נפשית. הם אנשי מערכת קלאסים, הם מאמינים במה שהם עושים. כששאלתי מה קורה כשהם מסיימים יום עבודה וחוזרים הביתה, הם השיבו: 'מה זאת אומרת? פשוט הולכים הביתה'. זו ממש הבנאליות של הרוע".
את מתרכזת בנשים אסירות, אבל היית יכולה גם לשלב גם סיפורים של גברים באותה סיטואציה. למה היה חשוב לך לשמור על הבינאריות המגדרית הזו?
"פשיעה נשית ואלימות נשית זה נושא שמטופל פחות. נשים נתפסות כיצורים פחות אלימים ועניין אותי להבין מה מביא אישה לעשות משהו כל כך קיצוני. אין הרבה נשים כאלה, ולרוב הן מבצעות פשעים אינטימיים - רוצחות את הגברים שלהן, או הילדים שלהן. הן לא מצטרפות לכנופיות או שודדות בנקים. מבחינתי כל הסיפורים בסרט הם פורטרט של אישה אחת שמחולק לתשע נשים שונות. כולן בעלות אותו פרופיל פסיכולוגי. רובן גדלו בעוני, עברו התעללות, נאנסו, הידרדרו לסמים ולזנות. אני חושבת שהיופי בקיום האנושי הוא היכולת לכפר על החטאים. יש המון כוח בלנסות למצוא נחמה במורכבות ובפגמים".
"נשים מתות מהלכות" מציג זווית ייחודית על מה שמתרחש בחללים הסגורים בלב בתי הכלא ובחללים הסגורים בלב האסירות השוכנות בו. אבל נראה שבתי כלא תמיד סיקרנו את הקהל וסרטים רבים משלל סוגים סיפקו את הסקרנות הזו, כמו למשל "הפרפר", "חומות של תקווה", "גרין מייל" והסדרה "אוז" שסיפקו הצצה לצד הגברי של הסורגים. הצד הנשי שלהם שהוצג בסרטים פופולריים משנות ה-80, זוכה כיום לתחייה במסגרת הסדרה "כתום זה השחור החדש". בן אשר סבורה כי המרחבים המצומצמים, הצנועים והקלסטרופובים הללו, חושפים יותר מתוך המציאות הנפשית של אלו השוהים בהם. "בסופו של דבר זה כמו 'האח הגדול' עם סורגים. אנחנו אוהבים להציץ לחיים של בני אדם בתנאים לא תנאים", היא מסבירה.
על קו תל אביב-ניו יורק
בן אשר נמצאת בזוגיות כבר חמש שנים עם הפרסומאי שחר סגל, שנודע גם משיתופי הפעולה שלו עם אייל שני בתחום המסעדנות – בארץ ובחו"ל. לפני כחודש השניים נישאו באופן רשמי במדינת ניו יורק. בימים אלה היא עמלה על סרטה הבא מתוצרת כחול לבן, "המלחמה תמה" המלווה ניצול שואה במסע מרגש עם תיאטרון הבובות שלו לאורך פולין. במקביל היא מפתחת סדרה עבור חברת הפקה אמריקנית גדולה ועבורה היא נודדת תדיר על הציר תל אביב-ניו יורק-לוס אנג'לס. היא מודה כי עדיין לא התאקלמה בתעשייה האמריקנית עם המצפן המסחרי המובהק שלה.
"העניין הזה של מי חתום על הפיין-קאט זה משהו שיגרום לי לבכות עוד הרבה מאוד שעות", היא מודה כשהיא מתייחסת לכך שבתעשייה האמריקנית השליטה נמצאת בידי המפיק, "יש הרבה כוח לזה שאתה עושה משהו עם כסף ציבורי, זו תצורה שמקדשת את היוצר שלה, לא את הכסף ולא את הקהל. פה זה מקדש את הכסף ומקדש את הקהל. עוד לא הייתי מעורבת בהפקה שאנשים שמו עליה המון כסף, אבל היו התמודדויות קשות מאוד. כולם באים עם אגו ועם ידיעה פנימית שהם רוצים את הדבר הנכון. בסופו של דבר צריך למצוא את השותפים הנכונים ליצירה, שמבינים מה אתה מנסה לעשות ומוכנים ללכת איתך את הדרך עם כל הבעיות והחולשות שלך".
"אני באה ממקום שבו נתמכתי ופרגנו לי מההתחלה, ואני בת מזל ובכל זאת אני חושבת שהקולנוע הישראלי בתקופה חשוכה ומתמשכת. יותר ויותר אנשים סביבי אומרים 'אנחנו מתייאשים'. אני מאוד אוהבת את ישראל. אני חושבת שתל אביב היא העיר הכי מדהימה בעולם. אבל זה הפך להיות מאוד קשה. האם הקולנוע הישראלי יכפה על עצמו אוטו-צנזורה בשביל להתקיים? זה מפחיד אותי. יכול להיות שזה לא יקרה וכל מה שמתרחש זה פרופגנדה באינטרנט. ויכול להיות שזה כן יקרה. בינתיים יש הרבה רעש".
