נפרדו מכם? אל תדרשו תשובות ואל תבואו לאותם מקומות
"מעצבן אותי שבגללו אני צריכה לשנות את החיים שלי", אמרה לי מישהי שהוזמנה למסיבה שגם האקס הוזמן אליה. "מה, בגללו אני לא אלך?", שאלה בכעס. "אני רוצה ללכת למסיבה. אלו חברים טובים שלי, יותר משלו". לא התווכחתי. אנשים לומדים רק מניסיונם שלהם
לא פעם בחיים אנו חווים פרידות שלא היו פרי יוזמתנו, והתגובה לכך בדרך כלל קשה. מישהו שהיה חלק מזהותנו, חלק מרכזי בחיינו, פוער בהם חלל של חסר גדול שמלווה בדרך כלל בתחושה שנדחינו. כשמדובר בנישואים שהסתיימו, יש בכך גם שבירה של מסגרת, כאב על הילדים, ירידה ברמת החיים, שינויים חברתיים, חזרה לשוק הבשר ועוד. זהו כאב שאינו קל לעיכול והוא מעורר הרבה מאוד שאלות כמו: מה קרה? מדוע נעזבנו? או מה לא בסדר בנו?
יחד עם השאלות הללו מתעורר גם רצון עז להחזיר את הגלגל אחורה. אז ראשית, קחו בחשבון שלוקח זמן ממושך להתנתק מקשר משמעותי שנותק בניגוד לרצוננו. אל תחשבו שחודש לאחר שנעזבנו אנו כבר אמורים לשכוח מהכול וליצור קשר חדש. יש אנשים שסבורים שהם חלשים בגלל שהם אינם מסוגלים לשכוח מהר מהאקסים שלהם, וגם הסביבה הקרובה לא תמיד מקלה על העניין עם מסרים כמו: "היא באמת לא מתאימה לך", "מגיע לך מישהו יותר טוב", "תעברי הלאה כבר", וכדומה. זה לא עובד ככה. מי ששוכח מהר הוא מי שאינו מסוגל להתקשר רגשית באמת, ואז הוא מחליף פשוט גרב בגרב כי אין בעיניו הבדל מהותי ביניהן. האחת חדשה והאחרת משומשת וזהו.
עצה שלי? תנו לעצמכם זמן להיפרד, זמן להתאבל, לעכל את מה שהיה. זו לא תקופה נעימה אבל היא הכרחית ואי אפשר לדלג עליה וגם לא ממש לקצר אותה. זה תלוי רבות בכמה זמן נמשך הקשר שנותק, עד כמה משמעותי הוא היה, וגם במי אנחנו - עד כמה אנו משחררים בקלות דברים רגשיים שקורים לנו. בכל מקרה, תחשבו במונחים של לפחות חצי שנה עד שנה, וזה יכול גם לקחת יותר. יש תקופות בחיים שצריך פשוט לשרוד אותן. דרך טובה לעשות זאת היא למצוא דברים/פעילויות שיסיחו את הדעת, כשהמטרה היא להעסיק את עצמנו מעבר לרגיל ולשהות בחברת אנשים שנעים לנו להיות איתם.
הזמן הוא הרופא הכי טוב שיהיה לכם
עוד לא נולד הפטנט למחיקת כאב, אבל הזמן במקרה הזה הוא רופא טוב והוא עושה את שלו - אם רק נאפשר לו. אלא שכאן אנו יכולים לעשות טעויות רבות שמאטות את התהליך, ומיד אתייחס אליהן. באשר לשאלות מדוע זה קרה או מה גרם לפרידה – יש מקום להרהר בהן, אבל זאת יש לדעת: לא ניתן לענות על השאלות הללו באמת מיד אחרי הפרידה. בשלב הראשון הכאב כל כך מציף עד שהוא לא מאפשר חשיבה בהירה או התבוננות שקטה שיכולה ללמד אותנו משהו. נחוץ זמן וצריך שהכאב ידעך כדי שנוכל להתייחס למה שקרה באופן פורה ומלמד עבורנו.
אגב, הלמידה אינה בהכרח עוסקת במה לא בסדר איתנו. יתכן שמה שעלינו ללמוד הוא דווקא איך לשנות את בחירותינו. מה לא מתאים לנו יותר. ויש עוד משהו - אל תנסו לבקש הסברים ממי שעזב אתכם, בעיקר אם מדובר בדייט קצר ולא מחייב. איש אינו חייב לכם הסברים, וגם אם היה ראוי שיסבירו, רוב האנשים אינם מרגישים בנוח עם זה ונוטים להתחמק מכך. אז עשו לעצמכם טובה, אל תהיו דביקים. זה מעצים לרוב את חווית הדחייה שלכם כי רוב האנשים יסרבו לכם. וגם אל תנסו להתווכח עם האחר ולהוכיח לו שהוא טועה. זה מאוחר מדי. גם אם ידברו אתכם, ברוב המקרים לא תשמעו מהי הסיבה האמיתית לפרידה. שיחה כזו יכולה להתרחש רק במקרים בהם הקשר היה עמוק ופתוח מבחינה תקשורתית. מאוד קשה לשמור על המקום הזה שנותר עם סימני שאלה פתוחים, אך האמינו לי שלאחר חלוף מספיק זמן, יהיו לכם תובנות על מה שקרה. וזה מה שחשוב באמת.
עוד דבר שעלינו ללמוד להתמודד עמו הוא הפנטזיה להחזיר דברים לקדמותם. זו פנטזיה שבאופן טבעי נמצאת שם, אך צריך לדעת שהיא פנטזיה. רבים למשל מרגישים צורך לכתוב ברכה לאקס שלהם ביום הולדתו. העניין הוא שבעת פרידה כל מגע עם הפרטנר לשעבר מביא עמו הצפה רגשית של זיכרונות כואבים, ומחזיר את תהליך הפרידה לתחילתו. כדי להיפרד נחוץ נתק מוחלט ממי שהיינו קשורים אליו. הרעיון "להישאר ידידים" הוא סוג של רציונליזציה כזו, שעובדת בשרות הפנטזיה לחזור להיות ביחד. מעבר מזוגיות אל ידידות לא עובד במיידי. זה אפשרי רק לאחר שתהליך הפרידה הושלם. לאחר שנוכחות האקס אינה מעוררת בנו רגשות מיוחדים יותר. לשם כך, כאמור, נחוץ זמן של נתק מוחלט.
"מעצבן אותי שבגללו אני צריכה לשנות את החיים שלי", אומרת לי מישהי שהוזמנה למסיבה שגם האקס הוזמן אליה. "מה, בגללו אני לא אלך?!", שאלה בכעס. "אני רוצה ללכת למסיבה, זה חברים טובים שלי, יותר משלו". לא התווכחתי. אנשים לומדים רק מניסיונם שלהם. היא הלכה ושרדה כדי לספר: "את המסיבה שרדתי, דווקא הייתי בסדר. דיברתי וצחקתי ואפילו נהניתי. אבל כשחזרתי הביתה לא הפסקתי לבכות. כבר הייתי בסדר, ועכשיו הכול חזר". בדיוק. זו הסיבה לא ללכת, מעצבן ככל שיהיה.
ויש עוד דבר שמקשה עלינו לשאת את הפרידה - יש פרטנרים שעוזבים אותנו אבל מתוך רגשי אשם, נצלנות או סתם חוסר רגישות הם ממשיכים להיות איתנו בקשר. מבקשים טובות, עזרה וכדומה. אין ברירה, בקשות כאלה צריך לדחות. לעתים יש צורך באקט לא מנומס על מנת שהצד השני יפסיק לנצל ויבין שהקשר נגמר. כל זאת, כאמור, על מנת להגן על עצמנו ממגע שיביא איתו חזרה אחורה של תהליך הפרידה.
הקושי העיקרי ליצור חיץ כזה הוא במצב של נישואים עם ילדים משותפים. כאן קשה ליצור הפרדה מוחלטת ויש גם ילדים שלעתים נחוץ להתייעץ לגביהם או לקבל החלטות משותפות. אלו מצבים שלא ניתן ליצור בהם נתק מוחלט, אך יש לנסות להמעיט ככל שניתן בקשר עם האקס. בכל מקרה, גם כאן, ברבות הזמן, נלמד לשחרר את האקס. אגב, לעתים קרובות גם מאבקים משפטיים, מרים וממושכים ככל שיהיו, הם סוג של ניסיון לשמר את הקשר, גם אם בפן השלילי שלו. זה נותן תוכן לחיים, יותר מסתם ריקנות של פרידה. גם הפעם זה רעיון רע שעדיף לכולם לרדת ממנו.
בהצלחה!
ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית.
