הסיפורים הקצרים של רועי חסן בוסריים

תוחלת החיים בקובץ הביכורים של רועי חסן קצרה: שוב ושוב מתים שם אבות המשפחה בטרם עת. פעם חיידק טורף, פעם סרטן, פעם התאבדות. בניהם של האבות האלה רדופים בזיכרונות ובסיוטים על אותם אבות מנוחים, שהפסידו בקרב על החיים. הסצנה הפותחת את הסיפור הראשון, "חייב לראות קב"ן", היא חלום בלהה של חייל המדמה את אביו לליצן חבול שאין בכוחותיו להציל: "ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות (...) הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון".

החיזיון הזה, הפוקד שוב ושוב את גיבור הסיפור, הוא מפתח לקריאת הקובץ כולו. כל הסיפורים נמסרים בגוף ראשון, ועל אף הרקע הביוגרפי המשתנה ממספר זה לאחר, לכולם אותו סגנון דיבור, אותו הלך מחשבה, אותו טמפרמנט. למעט סיפור אחד, כולם גברים – חלקם צעירים וחלקם על התפר של גיל 40. האבות המתים הם מודל לחיקוי ונורת אזהרה גם יחד. בסיפור "אורלי קסטל־בלום אחרת", הגיבור כבר חקק על עצמו את התורה שהרביץ בו אביו: "בסוף כולם עוזבים את העולם הזה ערומים"; אמירה שיכולה להשתמע כשיעור בענווה, אבל גם כתבוסתנות מראש, גזרת גורל שאין טעם לנסות להערים עליה. ואמנם, הסיפור הזה משבץ בליבו סיפור אחר, "אמי פה שורל" מאת אורלי קסטל־בלום, המציב תמונת מראה מעניינת לתמה הסיפורית של חסן. אצל קסטל־בלום מתגלה אישה זקנה, מצחינה משתן, תחת הספסל שהמספרת יושבת עליו, וטוענת כי היא אמה. כאשר המספרת שואלת את הזקנה הזרה בקור רוח: "את עומדת למות?" משיבה לה האם המתחזה: "מה פתאום, אם לא מתי עד עכשיו – לא אמות אף פעם".

רועי חסן. לכל המספרים אותו סגנון דיבור, אותו הלך מחשבה, אותו טמפרמנט(צילום: אסף מגל)

הסיפור הזה עוקר מיחסי האם־בת את כל המטען החריג של יחסי האבות־בנים אצל חסן: את המסורת, קשר הדם, החניכה הגברית, רצח האב. גיבור הסיפור מבקש לאתר את הסופרת אורלי קסטל־בלום ולהתוודות על אהבתו לסיפורה, כעין ניסיון שלא "לעזוב את העולם הזה עירום"; אבל הסיפור מסתיים ברגע ששואב השראה מהאבסורד האופייני לקסטל־בלום, ובו מתברר כי מאמציו של המספר הובילו אותו אל "אורלי קסטל־בלום אחרת". כישלונו של הבן לאתר את קסטל־בלום הוא אפוא ניצחון כפול של האב: הבן החמיץ את ההזדמנות למצוא לו אם חלופית, "רוחנית", וחוזר עירום אל הצו האבהי.

אף שאבותיו הספרותיים של חסן אכלו בוסר המקהה את שיני בניהם (גיבור "בסוף היה ים" מהרהר באפשרות לטפל בשיניו המרקיבות אצל רופא השיניים של אביו המת, אבל ממשיך להיאחז בהן באקט של ענישה עצמית) – ישנו אב אחר, אב לאומי ממש, שחסן דוחה מעל גיבורו בשאט נפש. אם בשירו "מדינת אשכנז", המזוהה עימו יותר מכל, שרף חסן את ספריו של נתן זך, הרי שבסוף הסיפור "ימים מחורבנים" אומר מיכה, תיכוניסט שונא מכבי ובן לאב אלכוהוליסט, את השורה התחתונה: "נזכרתי במורה לכתיבה יוצרת שבאה אלינו לכיתה בשנה שעברה. היא אמרה לנו שבספרות יפה לא משתמשים במילים "אבל" ו"כי", שהן סימן לשפה רדודה ולספרות גרועה. המורה הזאת היתה בול הטיפוס של הספרנית שהמליצה לי בהתלהבות גדולה על ספר גרוע כל כך, ובטח גם היא מריירת על גרוסמן הגדול כמוה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאם המילים "אבל" ו"כי" מסמלות עבורה ספרות גרועה, אז אם אי־פעם אכתוב ספר אדאג למלא אותו במילים האלה".

חסן מדבר כאן מגרונו של מיכה, ואף מקיים: כל דמויותיו מתנסחות במשלב מדובר, בשפה תקינה אבל "נמוכה", בלי פיוט והגבהה. מאחר שלא צוינה שום

 הסתייגות אחרת מספרותו של גרוסמן, יש לשאול: האם הטיית ההגה מהשפה ה"יפה" אמנם מורדת בגרוסמן, במורות ובספרניות? לטעמי זה שינוי קוסמטי בלבד, שאינו מציע חלופה לשונית מוצקה, שפה עם טביעת אצבע, כמו זו של סמי ברדוגו למשל. בגלל הדרך שבה מעצב חסן את הסיפור המדובר, נעדרת מספרותו שכבה שלמה – שכבת התודעה. אם התודעה היא עמוקה, לא־סדורה, אינטימית, גחמנית, משובשת, הרי שהדיבור הוא מוחצן, מעובד, מחושב, מתובנת כך או אחרת. ואצל חסן אפשר ממש לשמוע בראשיתו של כל סיפור את ההכרזה לחבר'ה: "תשמעו סיפור".

בכלל, יש משהו "צעיר" בכתיבת הפרוזה של חסן, איכות לא בשלה ונטולת תחכום, שיכולה לדבר מאוד אל קהל קוראים לא בוגר. כך שגם אם הליריות וזרם התודעה של דויד גרוסמן אינם מנוסחים בדיוק על פי טעמו של סופר מתחיל, לא מן הנמנע שדווקא אפשר ללמוד ממנו כמה טריקים טובים.

"אין זיכרון אחר", רועי חסן, אחוזת בית, 150 עמודים

הביקורת פורסמה ב"7 לילות", "ידיעות אחרונות".