קוסבי ייענש, אבל ל-MeToo יש עוד דרך ארוכה
30 שנים בכלא הפכו לעשר שנים בלבד, עשר שנים יהפכו בסופו של דבר לשלוש. בחישוב גס, קוסבי עומד לשבת בכלא כשלושה שבועות בלבד עבור כל אישה שבה פגע. בפרפרזה על קמפיין "יותר_מבוכריס", יש אנשים שישבו יותר מזה בכלא הצבאי בגלל שהם שכחו בבית את הכומתה. אז תסלחו לי אם אני לא רואה זאת כהצלחה/ דעה
ביל קוסבי. האבא האהוב של אמריקה, גיבור תרבות והאיש ששינה ללא היכר את האופן בו מיוצגים אפריקאים-אמריקאים בטלוויזיה; עבריין מורשע, טורף מין אלים והאיש ששינה ללא היכר את חייהן של למעלה מחמישים נשים המעידות על כך שהוא אנס ותקף אותן מינית. האיש הזה מסמן יותר מכל את שברו של החלום וההתפכחות ממנו.
הרבה לפני ניתוץ האלילים של דמויות אהובות כמו דסטין הופמן או קווין ספייסי בחסות קמפיין MeToo, התגלו מעלליו המתועבים של ביל קוסבי והותירו בקעים עמוקים בתפיסת המציאות שלנו. אם דמות המגלמת עבורנו את הערכים החיוביים של העולם מתגלה כמפלצת, מה זה אומר על שאר האנשים בעולם? וחמור מכך – מה זה אומר עלינו? השבוע, לאחר שהתפרסם גזר דינו של קוסבי ונודע כי הוא עומד לשבת 3 עד 10 שנים בכלא, מיהרו כותרות העיתונים להכתיר את גזר הדין כהצלחה, וכהישג משפטי ראשון של תנועת MeToo שמאז סוף 2017 מרימה את השטיח של יחסי הכוח המגדריים וחושפת את כל הג'יפה שנהגנו לטאטא מתחתיו.
אך האם אכן מדובר בהצלחה? בהישג שיש להתגאות בו? אם לנסח זאת בקצרה, התשובה היא לא. ביל קוסבי ניצל בצורה השפלה ביותר את הכוח, המוניטין וההשפעה שלו בכדי להיפגש עם נשים ולבצע בהן את זממו. והוא אכן ביצע לא פעם ולא פעמיים, ופגע לא באישה אחת ולא בשתיים. הוא פעל באופן הזה במשך ארבעה עשורים, פגע ביותר מחמישים נשים ולא הפסיק עד שב-2005 הגישה נגדו אנדראה קונסטנד תלונה. כעדות מביכה לאוזלת ידה של מערכת המשפט, הוחלט שלא להגיש נגד קוסבי כתב אישום. רק בחלוף עשור, לאחר שהצטברו עוד ועוד עדויות עד שלא ניתן היה יותר להסיט את המבט אל העבר השני, להצביע אל השמיים ולהגיד "תראו, ציפור!", החליטה המדינה לתבוע. עד אז, כמובן, כבר חלה התיישנות על המקרים מלבד זה של קונסטנד.
על אף שנמצא אשם בשלושה סעיפים בכתב האישום, הוחלט בגזר הדין לאחד אותם לכדי סעיף אחד. 30 שנים בכלא הפכו לעשר שנים בלבד, עשר שנים יהפכו בסופו של דבר לשלוש. בחישוב גס, קוסבי עומד לשבת בכלא כשלושה שבועות בלבד עבור כל אישה שבה פגע. בפרפרזה על קמפיין "יותר_מבוכריס", יש אנשים שישבו יותר מזה בכלא הצבאי בגלל שהם שכחו בבית את הכומתה. אז תסלחו לי אם אני לא רואה זאת כהצלחה.
אינני רוצה שישתמע מדברי כאילו האשם הוא דווקא במערכת המשפט האמריקאית. גם לנו כאן, בארץ הקודש, יש מספיק סיבות להתבייש בעצמנו. מקרים דומים שבהם התלוננו נשים על עבירות מיניות שבוצעו בהן תחת השפעת סמי אונס לא הניבו עונשים חמורים יותר. מספיק להיזכר ביניב נחמן שקיבל שנה וחצי (וגם זה לאחר שהפרקליטות ערערה על עונשו הראשוני שכלל עבודות שירות בלבד). על אף שגזר הדין קבע כי נחמן נהג לבעול נשים שלא בהסכמתן באמצעות שימוש בחומרים מטשטשים, ועל אף שלא פחות מ-11 נשים התלוננו כנגדו, נותר בכתב האישום בסופו של דבר רק אישום אחד. כפיים למערכת המשפט.
כמה נשים היו צריכות להיאנס בכדי לשכנע את הציבור שמקומו של ביל קוסבי הוא מאחורי סורג ובריח? כמה שנים היה על קונסטנד להיאבק דרך צינורות החוק עד לקבלת גזר הדין (החל מהתלונה במשטרה, דרך הגשת תביעה אזרחית נגד קוסבי וכלה בשני משפטים כשהראשון בוטל מאחר שחבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה)? קונסטנד חיה את סיפור הפגיעה בה מדי יום כבר כמעט 15 שנה, והיא רק אחת מתוך עשרות נשים בהן פגע קוסבי. וכל זה בשביל שלוש שנים?!
אבל הוא בן 81, תגידו. שלוש שנים בכלא עשויות עבורו להיות כגזר דין מוות. שמעתי את הטיעון הזה ואינני רואה בגילו של קוסבי נסיבות מקלות, שהלא הוא בבחינת הגם אנסת וגם ירשת. הסיבה שהוא נכנס לכלא בגיל מבוגר היא משום שהוא הצליח להתחמק מעונש במשך 50 השנים האחרונות. האם ההיגיון הסביר מצווה כי עתה עלינו להעניק לו פרס על כך שהוא הסתובב חופשי, נהנה מכוח, השפעה, כסף ותהילה, ובה בעת פגע בנשים נוספות? יתרה מכך, קוסבי אומנם מפסיד את ערוב ימיו, אולם הנשים נגדן פעל הפסידו את שנותיהן היפות.
במאמר שפרסמה קונסטנד היא מתארת בצורה מכמירת לב כיצד האירוע שחל כאשר היתה בת 30 הרס את חייה, ותולה בו את האשם לכך שכיום, בגיל 45, אין לה משפחה משלה. חמלה, ללא ספק, היא חשובה עד מאוד, אך כדאי שנפנה אותה אל הנפגעות בראש ובראשונה. אז מה בגזר דינו של ביל קוסבי הותיר אנשים בתחושה של הצלחה? אולי העובדה שמדובר באדם שהיה כה אהוב, עשיר ובעל השפעה ולמרות זאת לא נותר חסין; אולי משום שהאמון שלנו במערכת המשפט הוא כה רעוע עד כי אנו נתלים בכל פירור הנזרק לעברנו. ואולי משום שגם כיום, כשנה לאחר שפרץ MeToo המבורך, התפיסות החברתיות לגבי גבולות הסכמה ואונס לא השתנו באופן ניכר.
50% מהצעירים בבריטניה: "אי אפשר לסרב לסקס אם הזמינו אותך לארוחה"
רק השבוע התפרסם מחקר שבדק עמדות כלפי הסכמה בקרב צעירים בבריטניה. כאלה שגדלו בתקופה בה ברור לכל כי אונס, תקיפה והטרדה מינית אסורים מכל וכל, ומייצגים את הנורמות העדכניות ביותר של חברתנו. החוקרים מצאו שכמחצית מהצעירים בני 18-24 חשבו שזה לא בסדר שמישהו ישנה את דעתו ויביע חוסר הסכמה לאקט מיני מרגע שהוריד את בגדיו. כעשירית מהנחקרים חשבו שזה לא בסדר לסרב לסקס אם הצד השני הזמין אותך לדרינק או לארוחה, אם התנשקתם, אם אתם נמצאים בחדר השינה או אם עשיתם כבר סקס בעבר. ממצאי המחקר הזה מדכאים למדי, ומצביעים על הדרך הארוכה שעלינו עדיין לחצוב בסלע, בידיים חשופות, כדי להגיע לעולם שוויוני וטוב יותר.
הניו-יורק טיימס הכריז לאחר מתן גזר הדין על כך שמדובר בשבוע חשוב לתנועת ה-MeToo, אולם האירוע החשוב השבוע אינו עונש המאסר הנגזר על ביל קוסבי, אלא דווקא פרשת השופט ברט קוואנו. המועמד של טראמפ לבית המשפט העליון מואשם על ידי שלוש נשים בעבירות מין שונות. מבחינת התזמון, הכנסתו של ביל קוסבי לכלא היא מסך העשן המכסה על עניינים בוערים בהרבה.
מינויו של ברט קוואנו, שמרן מובהק, לשופט בית המשפט העליון, עלול להטות את בית המשפט לכיוון של החלטות שמרניות (בכל הנוגע לזכות האישה על גופה, כמו האפשרות לבצע הפלה, זכויות להט"בים ועוד). ההאשמות שנשמעות כלפיו בימים האחרונים ומתארות אלימות מינית כלפי נשים, מבהירות עד כמה מסוכן עלול להיות מינוי איש כזה לתפקיד. מעבר לנשים שנפגעו ממנו באופן ישיר, מינויו יציב אותו בעמדת כוח כזו הפוגעת - דרך חקיקה – בנשים, גברים ובחברה כולה. כאן, ולא בעונש שהושת על קוסבי, נמצא מקרה הבוחן האמיתי להצלחתו של קמפיין MeToo.
