שנתיים מאז שהתעללו באבא, ודבר לא השתנה
התקשורת בארץ סיקרה בזעזוע את המתרחש בבית האבות "נווה שבא". חזרתי לשם עכשיו כדי לראות מה עלה בגורל המאבק שהובלנו. ובכן, כלום. אפילו האחות המתעללת עוד שם. זקנים בישראל 2018 לא שווים הרבה
אבא שלי, דוד כהן ז"ל
שנתיים עברו מאז פטירתו של אבי דוד כהן ז"ל. קצת יותר משנתיים מאז הדברים הקשים שחווה בבית אבות הסיעודי "נווה שבא" בדרום ושהוציאו אותי ועוד רבים להפגין. נלחמתי, הצעתי לשר הבריאות יעקב ליצמן תוכנית קלה ליישום. מצאתי אפילו משקיע שמוכן להקים בית אבות סיעודי-שיקומי בדרום. שנתיים עברו וכלום לא השתנה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
חזרתי עכשיו לביקור באותו בית אבות שאבי שהה בו עד להתעללות שסוקרה ברבים מכלי התקשורת. אותו ריח מצחין נשאר בכניסה, אותן תמונות מאובקות על הקיר, אותו שומר, אותו מספר קשישים בחדרים משותפים ללא פרטיות. והגרוע מכל: אותו צוות. אפילו אותה אחות שפגעה באבא עובדת שם.
ליצמן ואנשי משרדו מכרו אותי ואת המטופלים ובני משפחותיהם – בעבר, בהווה ובעתיד - בעבור נזיד עדשים, הבטחות סרק ומכתבים ריקים מתוכן ומכוונות. עד ההתעללות הבאה שתזעזע את המדינה. הקשישים הסיעודיים לא מעניינים איש במדינת ישראל 2018. וואלה, העולם שייך לצעירים.
שנה שלמה שאני מתאמצת להקים וועדת מתנדבים בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות. שנה שאני לא מרפה כדי שמישהו יקשיב לי. שוב התום השתלטו עליי. האמנתי לכל ה"קאלם פאדי".
יצאתי מבית האבות והתיישבתי על ספסל בחוץ, מביטה במבוגרים בהמולת היום. אנו נוטים להתבונן עליהם כ"זקנים" ולשכוח שפעם אנחנו היינו עבורם למעמסה ועדיין קיבלנו מהם המון אהבה. פעם זקן היה מילה נרדפת לחכם, כי היה לו ניסיון, הוא הכיר את העולם וצבר תובנות לגביו. היום זקן הוא מישהו שקשה לו להתמודד עם השינויים והחידושים.
לא רחוק היום שבו גם אנחנו נהיה "זקנים". כשאני מתאמצת לפקוח את עיניי ומסתכלת סביבי אני מגלה את הזקן על הספסל ואת הזקנה עם סל הקניות שהולכת ברחוב. במקום לחשוב עליהם כעל דמויות שמפריעות לנוף הצעיר הייתי בוודאי רואה מה מסתתר מאחורי הפנים המקומטות. הייתי מגלה אנשים עם רצון לאוזן קשבת. גם הם התאהבו, שנאו ועברו את גיל ההתבגרות. הם בנו את הארץ הזאת בידיים עם טיט ומלט, שתלו ועדרו. אם היינו טיפה פחות אגוצנטריים, היינו רואים שבזכותם אנחנו כאן.
ההפגנה מול "נווה שבא" בפברואר 2017
אני יושבת מול בית האבות נווה שבא, מביטה לכיוון החלון של החדר שבו ישן, ונזכרת בו. אבא שלי, הקטן מבין שבעה אחים. בחור יפה תואר שחלם על אהובתו. שהיה אחד הצלפים הראשונים בצה"ל. שעבד את הארץ וסגד לכל רגב באדמתה. הוא היה חסון ומוכשר, תורם הזהב של מד"א. הוא שכל את אחיו הבכור בצבא, נישא, הביא ילדים והקים משפחה. בימיו האחרונים, בתוך הגווייה הזקנה, עדיין נמצא איש צעיר שזוכר הכול.
הקשישים יושבים עכשיו חסרי אונים בחצר בית האבות, מרותקים לכיסאות גלגלים, מצפים אולי שיביטו בהם, שיראו ויכירו בקיומם. אלה האנשים שהחברה נשענה עליהם פעם. הם שילמו מסים והכתיבו מדיניות. הם אפשרו לחברה הזאת לצמוח ולגדול. מרגע שהפכו לקשישים, מבוגרים, גמלאים, זקנים, בעיקר שקופים, הם כבר לא נחוצים. היכולת שלהם להשפיע התפוגגה, אף אחד כבר לא משמיע את קולם, והאינטרסים שלהם כמעט שלא נמצאים על השולחן כשהשר ליצמן וחבריו לממשלה מחלקים את העוגה התקציבית, העוגה הציבורית, העוגה החברתית.
אין מי שידבר בשמם, אין מי שיציג את האינטרס שלהם, אין מי שימפה את הצרכים שלהם. הם כבר לא מכירים את מי שנמצא במקומות שקובעים ולא יכולים להרים טלפון לאף אחד. הם הפכו לשום דבר. אנונימיים מוחלטים. חסרי קול, כוח, השפעה. הם חסרי נוכחות. וזה עצוב.
הטבע הוא אכזר.
- ציפורה חלפון היא פעילה חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ציפורה חלפון
צילום: אלבום פרטי
מומלצים
