הסרט שזכה בפסטיבל חיפה עוד יהפוך ללהיט מקומי
"תל אביב על האש" של סאמח זועבי, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה, היא קומדיה נהדרת ומשעשעת על אופרת סבון פלסטינאית. וגם - "פרא אציל" מתגלה כסרט עוצמתי במיוחד ו"בוקר טוב, ילד" כיצירה אינטליגנטית ורגישה. סיכום אחרון של התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה
"תל-אביב על האש". סרטו של הבמאי הפלסטיני סאמח זועבי, הוא הזוכה הגדול בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה. הסרט חגג את בכורתו העולמית מוקדם יותר החודש בפסטיבל ונציה, שם זכה קייס נאשף בפרס השחקן המצטיין במסגרת "אוריזונטי", השנייה בחשיבותה בפסטיבל. זועבי, שזהו סרטו השני (אחרי "איש ללא סלולרי" מ-2010), מציע מעין "קומדיית כיבוש" חיננית ביותר, לעיתים אף שנונה, שיכולה הייתה בקלות לשמש בסיס לסדרת סיטקום.
זהו סיפורו של צעיר העובד על הסט של אופרת סבון פלסטינית שהסרט קרוי על שמה, והיא מתרחשת ערב מלחמת ששת הימים, ובמרכזה רומן בין מרגלת פלסטינית לקצין צה"ל בכיר. מפגש עם מפקד מחסום צה"לי, שבו הוא מציג את עצמו כתסריטאי, מביא את השניים לשיתוף פעולה שקשה להעלות על הדעת מופרך ומשעשע ממנו: הקצין הישראלי (יניב ביטון), שאשתו ומשפחתה מכורות כמסתבר לסדרה, עוזר לצעיר הפלסטיני לכתוב סצינות, שאומנם מקדמות אותו לעמדת תסריטאי, ואילו זה מצדו מספק לקצין חומוס אסלי מהשטחים והבטחה לחתום את הסדרה לפי דרישתו.
מה שעובד היטב בסרטו של זועבי (שצפוי להפוך ללהיט מקומי) הוא העתקת הטרמינולוגיה של הכיבוש לעולם הפיקטיבי של אופרות הסבון. בנוסף, לא זו בלבד שהסרט סונט, מנקודת מבט פלסטינית, בעולם הדימויים שייצרה מלחמת 67' – אלא שהוא אף מתאר איחוד אינטרסים וכוחות ישראלי-פלסטיני שמטרתו לעצב אותם מחדש. יהיו שיטענו שהסרט מרכך עד מאוד את מציאות המחסומים וגדר ההפרדה, אבל זועבי מודע היטב לטריטוריה ההזויה שבה פועל סרטו - והמודעות הזו באה לידי ביטוי בטשטוש ההולך וגובר שבין ההוויה הפוליטית והפנטזיה הטלוויזיונית. לחובבי הטריוויה: זוהי הקו-פרודוקציה הפלסטינית-ישראלית-לוקסמבורגית הראשונה, וסצינות הפנים אף צולמו בדוכסות.
החמישיה הקאמרית פינת דיוויד לינץ': שלושה סרטים ישראלים מפסטיבל חיפה
לעומתו, "פרא אציל", סרטו החדש של מרקו כרמל ("אחותי היפה") לפי ספרו של דודו בוסי שזיכה את נוה צור בפרס המשחק, הוא סרט ללא רחמים. מקורותיו הקולנועיים נמצאים, בין השאר, ב"אור מן ההפקר", סרטו החשוב של ניסים דיין מ-1973, ששרטט את דיוקנה של שכונת מצוקה תל-אביבית ובעצמו הושפע מסרטיו המוקדמים של פייר פאולו פזוליני האיטלקי, ובמיוחד "אקטונה" (1961).
צור, שזכה לא מכבר גם בפרס אופיר לשחקן המצטיין – ובצדק – מגלם בסרט נער הסובל מהפרעת אכילה המתגורר בשכונת הארגזים ביחד עם אמו, נרקומנית בגמילה (ליאת אקטע) ובעלה האלים (יעקב דניאל זדה). את רגעיו האינטימיים ביותר הוא חולק עם אביו הביולוגי (אלון אבוטבול), אמן אלכוהוליסט המצייר תמונות הקשורות לטראומת השואה. היבט זה הוא אחד המעניינים ביותר בסרט, שכן עבודותיו מייצגות, בדרכן האבסורדית והאירונית, את הדינמיקה המורכבת שבין זהות מזרחית והשיח היהודי-לאומי. האירוניה מגיעה לשיאה כאשר אוצר אמנות מגיע אל דירתו הדלה של האב, מתפעל מעבודותיו, ומבקש להציגן בגלריה שלו.
המרחב שבו מתרחש "פרא אציל" הוא זה של דחויים ומודרים, בהם נערה רוסיה יוצאת דופן (שירה האס המצוינת שעוטרה אף היא בפסלון אופיר), שבה מתאהב הגיבור החריג. הסרט מבהיר לנו מסצינת הפתיחה הפרובוקטיבית שלו, שדבר לא יחלץ את גיבורו הצעיר מהסביבה האלימה והעוינת שבתוכה הוא כלוא – ממש כמו גופו המסורבל שמקשה עליו את התנועה. זהו סרט העוסק בהדרה וקיפוח מבלי ללקות בדידקטיות, ונדמה כאילו הוא מתרחש בשוליים נטולי מרכז. זהו גם סרט נוגע ללב הבוחן את התשוקות והשברים של זהות מזרחית בישראל של היום, ומציב במרכזו את אחת הדמויות האבודות שנצפו לאחרונה בסרט מקומי.
"בוקר טוב, ילד", סרטו של שרון בר-זיו, יצא אומנם מהתחרות בידיים ריקות, אבל גם הוא סרט ראוי ביותר, העוקב אחר זוג הורים (בר-זיו וקרן מור בהופעתה הטובה ביותר) הממתינים בבית החולים ליד מיטתו של בנם החייל השרוי בתרדמת לאחר שנפצע קשה בפעילות בעזה. זהו אוסף של רגעים אינטימיים, כתובים-מבוימים-משוחקים במדויק, שנעים מהמרגש אל המצחיק ואפילו ההזוי. אף לא אחד מהם מבקש להוביל אותנו מעבר לבנאליה השקטה של הכאב והתקווה.
כמו סרטו הקודם של בר-זיו, "חדר 541" מ-2012, שהתרחש כולו בתוככי חדר קירות צבאי – גם סרטו זה תוחם עצמו לחדר בית החולים שבו שוכב הבן ונמצאים ההורים. דמויות נכנסות ויוצאות כעל במת תיאטרון, והסיטואציות מתרחבות ומצטמצמות בהתאם (ביקורו של ראש העיר, סעודת ראש השנה וצפייה משותפת במשחק כדורגל הן "סצינות ההמונים" היחידות בסרט).
וכמו בסרטו הקודם, גם כאן משמש המרחב הדחוס והמצומצם שחקן מרכזי – זירה רגשית המדגישה את בידודם של ההורים מהעולם שבחוץ, ואת אובדן תחושת הזמן החולף. הסרט צולם בתקציב דל, במשך שישה ימים, במשרדו של המפיק מארק רוזנבאום (שגם מופיע כאן בתפקיד קטן), והוא בהחלט מקור השראה למי שתופס קולנוע (גם) כהתבוננות אינטליגנטית ורגישה בפניהם של בני אדם ובמערכות היחסים ביניהם.
