זאת לא אותה מרקל

עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ

אנגלה מרקל. הגרמנים שואלים אם היא עדיין מתאימה(צילום: נועם מושקוביץ)

ואכן, שני הצדדים בסכסוך ראו בה לאורך הדרך פרטנר חשוב לקידום מטרותיהם. מחד היא הבטיחה לאבו מאזן תמיכה כספית ברשות הפלסטינית ועצירה של ההתנחלויות, ומאידך המשיכה בהידוק שיתופי הפעולה עם ישראל במגוון תחומים, כגון מדעי הטבע, הביו-טכנולוגיה, מדעי הים והסביבה, הננו-טכנולוגיה והאופטיקה – תחומים שיש להם נגיעה הן לתעשייה האזרחית והן לתעשייה הצבאית. כשותפה של ישראל וכמדינה שתומכת בה נמנעה גרמניה של מרקל מלתקוף את ישראל באופן ישיר, ולרוב אף פעלה בניגוד לקריאות אישים באיחוד האירופי להטיל סנקציות וחרמות על ישראל, הנתפסת באופן תמידי כאחראית להסלמה בסכסוך.

אך הנטייה של מרקל לרצות את הצדדים השונים, הן במדיניות החוץ שלה והן במדיניות הפנים, הייתה לה לרועץ במרוצת השנים. באופן הדרגתי ומתמשך נחלש כוחה הפוליטי של הקנצלרית הן באיחוד האירופי והן בתוך בגרמניה, וסקרים שהתפרסמו רק בחודש שעבר בעיתונות הגרמנית הצביעו על כך שאילו היו הבחירות בגרמניה מתקיימות היום, הקואליציה הנוכחית שלה הייתה מקבלת 45% מהקולות בלבד – לעומת 53% בבחירות האחרונות. כבר אחרי הבחירות האלה התקשתה מרקל להקים קואליציה, ולקראת הכינוס השנתי של מפלגתה, שמתקיים בכל שנה בדצמבר, עלתה לדיון תקשורתי השאלה אם היא הדמות המתאימה להנהיג את המפלגה, לא כל שכן את גרמניה.

נתניהו עם ר"מ הונגריה אורבן, גדול יריביה של מרקל בסוגיית המהגרים(צילום: קובי גדעון/ לע"מ)

צרות של אחרים

אמנם מבחינה כלכלית גרמניה רק התחזקה בשנים האחרונות, אך השכבות החלשות ומעמד הביניים בה לא נהנו מהשיפור הכלכלי. המדיניות של מרקל שבמסגרתה משאבים מופנים לתמיכה בפליטים בעוד יוקר המחיה עולה הרגיזה את האזרחים הפשוטים, משלמי המיסים, והם הרגישו מקופחים והחלו לחשוש מהתרסקות אפשרית.

כמו במדינות אחרות באיחוד האירופי, כגון פולין, הונגריה ואיטליה, ממשיכות מפלגות המרכז בגרמניה לאבד את קולות הבוחרים למפלגות ימין קיצוני ולמפלגות פופוליסטיות, ובארצה של מרקל מי שנהנית מגידול דרמטי בתמיכה בה היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), השופר המרכזי של הקיצונים נגד מדיניות ההגירה של הקנצלרית. לפי סקרים מספטמבר, "אלטרנטיבה לגרמניה" עקפה את הסוציאל-דמוקרטים, והיא כעת המפלגה השנייה בגודלה בגרמניה.

אם בעבר הפגנות של ניאו-נאצים בגרמניה התנהלו תמיד בתיאום עם המשטרה ועברו בשקט יחסי, המצעדים ההמוניים והאלימים באוגוסט האחרון בקמניץ ובברלין, שגרמו לנפגעים רבים, הסעירו את המרחב הציבורי והפוליטי כפי שלא קרה כבר זמן רב. אחרי כמה עשורים שבהם התייחסו אליו כאל חיה מבויתת, הימין הקיצוני בגרמניה מתיר את הרסן ופורק עול באופן שמזכיר אירועים משנות ה-30, ואת כל זה הוא עושה מול מצלמות העיתונות מרחבי העולם, בגאווה ובלי פחד.

בהפגנות הניאו-נאצים בקמניץ. הימין הקיצוני כבר לא חושש(צילום: AFP)

(צילום: EPA)

בהפגנותיהם הניאו-נאצים אינם מקדישים בדרך כלל תשומת לב משמעותית לישראל, ובאופן כללי אפשר לומר שזה זמן רב ישראל אינה נמצאת במרכז השיח הציבורי בגרמניה. העין התקשורתית מופנית בעיקר לפליטים ולמהגרים המוסלמים, לאירופה של אחרי הברקזיט, לרפורמות כלכליות, לאזרחים הגרמנים הכלואים בטורקיה וכמובן לעליית הימין הקיצוני – ולא לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לגרמנים נדמה שהצרות שלהם רק הולכות ונערמות, ואין להם כעת מקום לעסוק בצרות של אחרים. עם זאת, חרף ההתרחקות מהעיסוק בישראל – האנטישמיות בגרמניה ממשיכה לזקוף את גבה. אם בעבר היו ההתבטאויות האנטישמיות רק מנת חלקם של פרחחים ניאו-נאצים שאיש לא ייחס להם חשיבות, היום אפשר לשמוע יותר אנשי ציבור מהימין הקיצוני שמשתמשים בציטוטים מההיסטוריה הנאצית כנגד מה שלדעתם הוא המקור לכל הרע בגרמניה.

החברים של נתניהו

במסגרת האיחוד האירופי הוכח שגרמניה של מרקל, המעצמה הכלכלית החשובה באיחוד, אולי יכולה לאיים על מדינות קטנות ממנה כמו פולין והונגריה שאינן נוהגות על פי "הרוח הליברלית של האיחוד" ושעוברות על האמנות שהן מחויבות להן, אך בפועל היא אינה מסוגלת להפעיל נגדן סנקציות. כשראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן החליט למשל לסגור את שערי ארצו בפני פליטים הוא ידע שמרקל תתקשה להטיל על הונגריה עונשים קשים, בין השאר משום שהוא שותף של מפלגתה, "מפלגת העם האירופית", בגוש הגדול ביותר בפרלמנט האירופי, והיא זקוקה לו.

הדיל שהרגיז את טראמפ. מרקל עם נשיא רוסיה פוטין(צילום: EPA )

כך נוצר מצב שבו יותר ויותר חברי פרלמנט ומדינאים בכירים באיחוד האירופי החלו לבטא את נטייתם הלאומנית – ולעיתים הגזענית או האנטישמית – באין מפריע. יש להבין שחלק מההתבטאויות, כמו אלה של ראש ממשלת פולין על חלקה של ארצו בשואה, משפיעות השפעה עמוקה על תפיסות ערכיות והיסטוריות של דורות שלמים – לא רק בגרמניה אלא באירופה כולה. וכשמדינות האיחוד נוגסות בערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו הפרדת רשויות, חופש הביטוי וחופש העיתונות, המנהיגים שלהן מזכירים למרקל ולתומכיה שאותן מדינות לא הצטרפו לאיחוד כדי שישלטו בהן שוב.

באופן כללי אפשר לומר שהניסיון של אנגלה מרקל "להציל" את אירופה ואת גרמניה ולהפוך אותן למקום סובלני ודמוקרטי יותר ידרוש ממנה מאמץ גדול בהרבה מזה שנעשה כיום, אבל כפי שזה נראה כעת היא לא תעשה שינויים מהותיים במהלך הקדנציה הנוכחית. מרקל תישאר נאמנה לתוכנית הכלכלית ולמדיניות הפליטים שאותה הובילה, ותמשיך לחזק את היחסים עם כל מי שמקדם את האינטרסים הכלכליים של האיחוד ובמיוחד של גרמניה: כך תעשה ביחסים עם רוסיה וסין, למורת רוחו של טראמפ, וכך תעשה ביחסים עם ישראל, למורת רוחם של הפלסטינים וחלק ממדינות האיחוד.

מרקל מול טראמפ. הברית של ישראל איתו יכולה ליצור מתח

התקרבותו של נתניהו למנהיגי הימין הקיצוני באירופה כמו ויקטור אורבן, סבסטיאן קורץ האוסטרי ואנדז'יי דודה הפולני, וכמובן יחסיו הקרובים עם טראמפ כשברקע מלחמת הסחר וההתנגשויות הבלתי פוסקות בין האיחוד האירופי לממשל האמריקני, אולי לא השפיעו עד כה השפעה עמוקה על היחסים בין ישראל לגרמניה או בין מרקל לנתניהו. אבל העובדה שישראל מתקרבת דווקא למדינות ומנהיגים הנחשבים לעומתיים לקנצלרית ומנסים להציג אותה בקלקלתה עלולה להוסיף באופן בלתי נמנע מתח כלשהו ליחסים בין ישראל לגרמניה.