לכתוב על לסביות בישראל של שנות ה-60: פרק ראשון מ"הדווקאים"

יודעים את אשר המה עושים".

(לוקאס, כג לד)

בכן, כיוון שידוע לי כי אין טיפוס דייקן כיוסקה רעי וכי אין אפילו יקה אמיתי כלשהו שעלול להיות לו בן תחרות בעניין זה, דאגתי אותו ערב כי לא תתאחר לי השעה וכי אפגוש את יוסקה במועד שקבענו והסכמנו עליו ערב לפני כן להליכה לקולנוע. האצתי את דרכי, והאצתיה למרות שיצאתי את ביתי רבע שעה מוקדם יותר משתכננתי. למרות שכך איחרתי בחמש דקות תמימות. לא היה עולה בדעתי להאריך ולספר במהירותי ובפיגורי לולא הייתה לכך חשיבות של אמת. כלומר יוסקה הוא הטיפוס שעלול בהחלט להסתלק לנפשו אם אין מופיעים לפניו בשעת האפס עצמה. מכל מקום, בפעם זו רווח מאוד לנפשי משמבטיי החפוזים לא גילו את יוסקה במקום המפגש.

רווח לליבי משגיליתי כי היקה שלי מאחר הפעם ביותר משתי דקות אפילו. תוך כדי התבוננות והמתנה מסדירה לה בינתיים נשימתי את קצבה התקין, אוזני קולטת המיית אדם וצפירות כלי רכב, ומבטיי פוגעים בהמון זעיר של בריות הנאספות ויוצרות מעגל סביב עניין או התרחשות איזו שהיא.

רוצים לקרוא את "הדווקאים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

מטבעי יש בי המון סלידה לכל עדרים שהם. אלא שסקרנותי גוברת עליי תמיד ומכריעה את הכף. משתכחת מעט מאיתי ציפייתי ליוסקה, ורגליי קרבות והולכות אל ההתרחשות. יש שם שכבה עצומה של ברנשים. עד שהשכבה מתדללת מעט מול עיניי, וזה תודות לאינטליגנצייה הפנימית הטבעית שלי וכן לאורך רוחי, ולמרבית העונג והפליאה עולה בידי לגלות את — יוסקה. בחברתו מצויים שני שוטרים וקבצן אחד. למרות שחברה זו אינה כלל לרוחי, אי אפשר לי כמובן להימנע מלגשת אל יוסקה ולשאול אותו מה העניינים.

יוסקה מיוזע, מעילו קרוע מעט. בגב ידו הוא מוחה את הזיעה ממצחו, מביט בי לשנייה במבט מוזר מעט ורוטן: “אין כל עניינים. אני מתעב קבצנים, זה הכול. אני שונא אותם".

שוטר אחד טופח על כתפו של יוסקה. “אתה בא איתנו", הוא אומר. החבורה פונה והולכת, ואני בעקבותיה.

“כבר נסתדר בעצמנו עם שני הטיפשים", אומר שוטר אחד ומוסיף: “אין לנו בך צורך". הוא מתכוון לסלק אותי. אין לי כל ספק בטיפשותם של הקבצן והשוטרים, אך יש לי ספקות רבים בעניין טיפשותו של יוסקה, וחורה לי לשמוע את השוטר דובר כך, אך הוא שוטר. אין לי כל רצון להקפיץ עליי את חמת שומרי החוק, אך יחד עם כך אין את נפשי לזנוח את ידידי בענותו. למזלי אומר השוטר השני אל הראשון: “עזוב, זה בסדר. שכחנו לקחת עדים". אוזניי שומעות כך, ורווח לנפשי. חמישתנו צועדים אל תחנת המשטרה. הבריות לאורך כל הדרך דוקרות אותנו במבטים מאוד לא נעימים.

כשאנו עוברים ליד תחנת אוטובוסים אחת של קו מספר 5 כמדומתני, עומדים שם בתור בחור ובחורתו, והיא מסתכלת בנו בסקרנות רבה, והוא מושכה אז בזרועה ואומר לה: “מ'ת מסתכלת כ'כך, לא ראית ‘ף פ'ם שוטרים וגנבים?"

“אבל ראית איך הוא נחמד, הבלונדיני?" היא עונה. “אל תסתכלי", הוא אומר. “סתם גנבים".

אותה עת מתכייף לי נורא לשים עליו יד, כך שיצא מתחתיה עם עיניים נפוחות ושתסרוקתו לא תמשיך להיראות כאילו חפף אותה בעמילן. אבל כל שאפשר לי לעשות זה רק להביט במבטי משטמה עזים ולנסות לחרוט את פרצופו בזיכרוני, כך כיוון שיש שוטרים ברחוב וכיוון שמטבעי אני יצור שקט שאינו אוהב צרות.

אנו מגיעים לתחנת המשטרה. שוטר אחד מקשקש כמה העתקים של כמה דפי נייר, וכולנו מרַשמים חתימתנו בכמה העתקים. שוטר חביב אחר מביא ליוסקה מגבת ושולחו לרחוץ את עצמו מעט. אחר משתחרר יוסקה בערבות שאילו היו דורשים אותה מאיתו במזומן, ספק אם הוא היה יודע מהיכן ייטול אותה, אלא אם כן יואיל להשפיל את גאוותו לאחר שש שנות הסתייגות תקיפה מיחסי קרבה אל אביו מולידו. וזה דבר שאין כל תקווה כי יעשה טרם יהיה הוא עצמו בעל הון רציני. כשאנו יוצאים כבר, אין לנו כיף ללכת לקולנוע כלשהו, וכמו כן כבר מאוחר מעט. יוסקה מציע לגשת לשתות משהו ב"חרמון", ואנו הולכים.

אנו יושבים שם זמן רב למדי בלא שנחליף מילה וזמן רב אף יותר מכדי שלא נזמין משהו. המלצרית מביטה בנו מוזרות. בעל הקפה ואשתו אף הם מביטים בנו מעט, ושלושתם יחד משתדלים להחדיר בנו את התודעה כי אין זה נראה שנהא יושבים בלא להזמין. רוצה אני להעיר על כך ליוסקה, אך הוא רומז לי להחריש ואומר: “אני שונא קבצנים" וחוזר אל שתיקתו. מוכרים לי כמה ברנשים שסיסמתם היא: “כשאני מדבר — אתה שותק. וכשאני שותק — אינך מדבר". יוסקה הוא אחד מאלה.

יוסקה ואני מיודדים מאוד כבר כמה שנים, ואין זה נראה לי כדאי להרוס במילה יחידה מיותרת ידידות של שנים אחדות, ואפילו שהמדובר בברנש כיוסקה שהוא מטבעו מסויג מאוד מעסקי ידידות וכלל אינו נוטה מטבעו להתיידדויות כלשהן ולארוכות טווח לא כל שכן. זו הסיבה לשתיקתי שלי.

לאלוהים פתרונים כיצד ומדוע. אבל המלצרית קרבה אלינו ומניחה על שולחננו שתי כוסיות ברנדי. יוסקה נוטל מייד את כוסיתו, מרוקנה באחת ואומר אל המלצרית: “הביאי עוד". היא שואלת: “פעמיים?" יוסקה מהנהן בראשו. המלצרית מביאה עוד שתי כוסיות. יוסקה מרוקן מייד את שלו.

“אין קיבתי סובלת משקאות חריפים באלו הימים", אמרתי ליוסקה, והוא אז הרים בזו אחר זו את כוסיותיי שלי ורוקנן לגרונו. ברנש שכזה.

יוסקה מתבונן לרגע בכוסיות הריקות, משלב את ידיו, מניחן על לוח הפורמייקה, רוכן מולי ואומר: “אני שונא אותם".

קולו מסתנן אליי באיטיות מרגיזה מעבר לשני טורי שיניו הצמודים. “זה היה בעת המלחמה", הוא ממשיך ואומר כשאיני עונה לו על דבר שנאתו. “היה אז בלגן עצום בגדוד. היה עלינו לפרוץ את הדרך לעיר. ערב אחד שולחים אותנו לכבוש את ‘המצודה'. אומרים לנו, ואנו הולכים. יוצאת הפלוגונת הכי חבובה בפלמ"ח. המורל מאה אחוז, אלא שלמישהו למעלה יש ספק אם כמותנו תספיק, ולכן אומרים לנו להשתדל לסגת לפני הנץ השחר אם לא נצליח, ואנו יוצאים.

כשמתחיל אותו שחר להנץ, עדיין איננו ב'מצודה' ואף בבסיס איננו. אנו מרותקים אל גבעונת מחורבנת אחת, תחובים בין הסלעים לקמטי קרקע. המפקד כבר אינו המ"פ הבלונדיני, אלא המ"כ שלי. אנו רובצים שם כל אותו יום כמעט ללא אפשרות של החלפת מחסה אפילו. הקלועים מרקדים על סביבנו ובתוכנו, מנקשים ללא הרף בסלעים, מנתרים ושורקים. עם רדת הלילה אנו מצליחים איכשהו לפרוץ לנו דרך ולחזור אל הבסיס. חוזרים עם כמות מועטת יחסית של אבידות.

הכול מאוכזבים מעט, אך כמובן שמחים על חזרתנו בשלום. המפקד שלנו בחור זהב ומבסוט על שלא כולנו נהפכנו לאבידות. הוא יודע כי העיקר אצל חייל זה מורל גבוה, ולכן הוא נותן לנו כמה שעות חופשה. הוא ממהר לתת לנו אותן טרם יחלו כל העניינים הקשורים בהנחת אבידותינו באדמה הטובה.

אנו מגיעים העירה לעת ערב. הולכים לראות את אליזבת טיילור, ואחר משוטטים ברחובות. מחליטים לאסוף מראות ורשמים מגוונים כדי לקחת עימנו בחזרה אל המלחמה המשעממת.

מעריב היום, והעיר נמלאת אורות. נמלאת העיר בברנשים וחתיכות שהם כולם מבסוטים למדי כיוון שיש להם ביטחון בליבם. הם יודעים כי החבר'ה בחזית מקריבים את נשמותיהם ודמם כדי שיהא להם ביטחון זה. הם עושים בדיוק את אותם הדברים שאנו נלחמים למענם, רק שאין הם עושים זאת בזמן הנכון.

למרות שכך אין אנו כועסים עליהם. אין לנו כל כוונה לכעוס על איש בעולם, כיוון שאנחנו עם אופי כמו שאנחנו וכיוון שהחלטנו אותו יום שנהיה מבסוטים אותו יום — כל היום.

קבצן זקן ומטונף זַוועתי קרב אלינו. מבקש נדבה. אנחנו מתפוצצים מצחוק. לא כל כך בשל הקבצן כמו בגלל ההחלטה שלנו להיות עליזים ולא משנה ממה.

'בא לקבל משכורת!' מיילל צביקה.

'אז מצא בדיוק את הכתובת!' גועה לעומתו גדי במין צחוק של עגלה ערופה אולי. אנחנו צוחקים עד דמעות, וזה כבר לא צחוק בכלל, והקבצן עומד מולנו שלוח יד ומביט בנו.

ראשון מתאושש בני. הוא מעביר את גב ידו על עיניו ושוב אינו צוחק.

'פלמ"ח או לא פלמ"ח?' הוא פונה אלינו, ומייד נבלם הצחוק וממתינים להמשך. יש הרגשה שיזרוק בנו ציונות, אבל לא אכפת.

'נפשפש בכיסים ונעשה את החלכאי הזקן מאושר ליום אחד', הוא אומר ומזדרז להוסיף צעקה: 'נו, מה אתם עומדים? צריך לפשפש לכם בכיסים?!'

מתמיד היה בני זה ברנש מוצלח עם רעיונות מטורפים. מרוקנים את כיסינו ואוספים שלוש לירות וחצי כמעט. זה כל הכסף של כולנו יחד. אנחנו מבסוטים ואכפת לנו שגם הזקן המסואב יהיה מבסוט מעט ולו רק ליום זה, ולו רק לשעה זו, ולו רק לרגע אחד.

בני ניגש אליו ושם בכפו את הכסף. הזקן מתחיל לפלוט ולהרביץ בנו ברכות ואיחולים בקצב של סְטֵן לפחות. כשהוא פועל כהלכה כמובן. אנחנו פונים מאצלו ומחליטים לחזור אל הבסיס.

ברכות הקבצן מלוות אותנו. ככל שגוברת עליו התרגשותו, מתרבות המילים הערביות בלשונו. אנו צוחקים. אפילו כבר לא צחוק של הנאה. רק סתם צחוק של כלום. צחוק של צחוק. הקבצן ממלמל כעת משהו שמצלצל בעברית כמו: אלוהים ישמורכם וייקחכם אליו. יענקלה צוציק מתרגז פתאום. 'אתם שומעים מה שהוא אומר?' הוא מצטעק.

'זה כלום, לא הבנת אותו, יש שני פירושים...' מנסה להסביר רפי ולהרגיעו. יענקלה אינו מוכן להירגע. 'קבצן מסואב שכמותו. או שאלוהים ישמור אותי או שייקח אותי אליו. אני מוותר על ברכה משונה כזאת. שילך קיבינימט!' הוא צועק.

אנו חוזרים אל הבסיס. שוב אין לנו כלום ממצב רוחנו הטוב. כשמגיעים עושים רעש עצום ומפזרים צ'יזבטים ובדיחות, ואפשר לחשוב מי יודע היכן היינו ומה עשינו. אבל בסוף — שוכבים לישון עצובים. עצובים כמו הדרך בבאב אל־ואד.

עד שאנו נרדמים — באים לעורר אותנו. עד שמתעוררים — המפקד כבר מחלק הוראות אחרונות. מתחילים לעשות רוח ולהרביץ אחד לשני ואחד לכולם זריקות מורל הדדיות. מתחילים לצאת לדרך, ופתאום שומעים את יענקלה צוציק גועה בקול של זקן בן מאה לערך: 'האלוהים ישמורכם, בניי, ו... ייקחכם אליו'.

יענקלה צוציק תכונה ארורה הייתה לו יותר מכל שאר תכונותיו, וזה להגיד תמיד את המילה הבלתי מתאימה בזמן הלא נכון. זה כמו שמינוס ומינוס יוצרים פלוס, אבל — זה פלוס שהוא מינוס. תמיד היה כזה.

את המצודה אנו כובשים בהסתערות טובה וקשה. רובצים שם משך תקופת גיהינום מחורבנת ומצפים לתגבורת או לפחות לפקודת נסיגה, מפני שיודעים שסתם כך אין לנו מספיק כוחות להחזיק את המקום. מחכים לפקודה, וכשזו באה לבסוף, כבר אין חשק, אין כוחות לסגת. כבר לא אכפת להישאר שם.

יש לנו מזל שיש סיכויים ללילה אפל. כשמחשיך — מתחילים לנוע. כמעט כל אחד סוחב הרוג או פצוע. אני סוחב את אלי המ"כ שלנו שהוא פצוע בבטנו ובשתי רגליו. לי עצמי תקוע בישבן איזה רסיס של משהו, אבל יש לי מזל. אחרים שסוחבים מתים על הגב יותר קשה להם. לסחוב מת — זה יותר גרוע משק חול בסדרה. כשמגיעים לבסיס, רואים כי לא נותרו יותר משישה חיים מהחבר'ה שלנו. כבר שכחתי מי — מוציא לי את הרסיס מהישבן, ואחר כך נכנסים אל הפצועים לראות את יענקלה צוציק ששוכב שם פצוע קשה, וייקחו אותו ברגע שיגיע האמבולנס.

הוא עושה רושם של גוסס. הוא מנסה לחייך אלינו בעינו השמאלית ובפיו השסוע, אבל זה לא הולך לו. הוא נראה כמו פרנקנשטיין בסרטים. הוא משתדל כל הזמן להגיד משהו, אבל כמו לא עולות לו המילים בגרון. אנחנו רומזים לו לנוח, אבל הוא עושה מאמץ ענקי ומצליח לגמגם לנו: 'ד"ש לאימא ואבא. אני בן יחיד, תדאגו להם, ותגידו לזהרה — שתשכח אותי. שצקי, זה מהגדוד הש...'

ואז פורץ דם מפיו ונחיריו, גופו מתעוות, מתמתח, נרפה. כבר חושבים שהוא נגמר, אבל פתאום משתנות פניו ונהיות יפות כמו שלא היו בכל ימי חייו, אפילו עם העין הזאת והפה הקרוע, והוא אומר בקול ברור לגמרי: 'אלוהים ישמור אותכם חבר'ה, אותי הוא לוקח אליו'. ראשו נופל ימינה, כל גופו פונה על צידו הימני, והוא נופל מן המיטה לפני שאנו מבינים משהו בכלל.

אנחנו מרימים אותו אל המיטה. אני מטה את ראשי אל חזהו המעוטף תחבושות. מנסה לעורר אותו. להחיות אותו. אבל הוא כבר מת. מת מכוער.

כיסינו אותו בשמיכה ויצאנו".

“עכשיו ברור לך מדוע אני שונא אותם?! בגלל הקבצן המסואב ההוא הלך לחבר'ה המורל. ירדו מהם כוחות. הדיבור שלו נכנס במחשבה. הרג אותם במילה. זה עניין של

 פסיכולוגיה, אבל לא אכפת לי. אני שונא אותם!"

“אבל יוסקה, זו אינה סיבה מספקת להתנפל על בן אדם, ומלבד זאת..."

“לא. בלי סיבות, ובלי מלבד זאת! הוא נדנד לי על הנשמה. אני אומר לו להסתלק ממני, והוא לא זז. אני אומר לו להסתלק ממני, והוא עומד ומסתכל אליי ומוריד את רירו על זקנו. איך שאוכל להתאפק?! איך!? אז הרבצתי בו. אני שונא קבצנים".

“ומה נעשה כעת, יוסקה? רוצה ללכת לאיזה מקום?"

“לא. אני יושב להשתכר כעת".

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

"הדווקאים (הדווקאים - 1960, הצלע - 1961, הפרחחית - 1963)", שרה רינה בן מנחם, עם עובד, 568 עמודים