בעולם מושלם, לא הייתי מכעיסה אף אחד. כולם היו מרוצים ממני כל הזמן.

אבל העולם לא מושלם, ובחצי השנה האחרונה, העולם הזה לימד אותי לקח חשוב: לפעמים, עם כמה שלא נעים, חייבים להכעיס אנשים.

התלונה, שנכתבה ע"י נשיאת הקבוצה דליה זגר, ובשיתוף עם עורכי דין, התפרשה על פני שלושה עשר עמודים ופרטה אילו מחוקי ונהלי האוניברסיטה הפרה הקבוצה האנטי-ישראלית, מתי ואיך וכל זה מגובה בסרטוני וידאו, תמונות והוכחות כתובות.

התלונה פרטה כיצד פעילים אנטי-ישראלים קוראים לפעילים פרו-ישראלים "טרוריסטים", "נאצים" ושאר כינויי גנאי, איך הם אורבים להם מחוץ לבניינים, מקיפים אותם ומתחילים לשיר שירי נאצה על ישראל וישראלים ועוד שלל דוגמאות.

האמנתי שיקראו את התלונה, יבינו שסטודנטים יהודים ופרו-ישראלים מרגישים מאוימים להביע את דעתם בגלוי, ויעשו כל מה שאפשר על מנת לשנות את זה.

הייתי תמימה.

בין שלל התירוצים ששמענו בחצי השנה האחרונה הם: "זה לא אנטישמי, רק אנטי-ישראלי" (כאילו שיש סיבה מוצדקת להתנכל למישהו), "זו הדרך שלהם להביע מה שהם חושבים", "ידינו כבולות", והתירוץ החביב עליי, "עד שזה לא יהיה אלים, אין לנו מה לעשות".

חבריי לקבוצה ואני לא מוכנים לשבת ולחכות שמישהו ירביץ לנו. זו היא תשובה פשוט לא מתקבלת על הדעת.

במקום זה החלטנו להכעיס.

אז אחרי עשרות פגישות עם נציגי האוניברסיטה שלא הועילו בכלום, פנינו לאחד העיתונים הגדולים בניו יורק ושטחנו שם את טענותינו. וארגנו הפגנה. ומאות סטודנטים, בוגרי האוניברסיטה וחברי הקהילה היהודית הביעו את תמיכתם.

וסוף סוף התחילו להתייחס ברצינות לטענות שלנו.

ופתאום, כמו קסם, הוזמנו להיפגש עם הדיקנית.

ופתאום נראה שלאוניברסיטה אכפת מאיתנו.

פתאום, כשהם כועסים, אנטישמיות נראית כמו דבר רע שיש למגר.

אבל כשהם לא כועסים, אנטישמיות פשוט מצליחה לחמוק מתחת לרדאר.