ביקורת סרט - "אוויר קדוש": סאטירה על הבורגנות הפלסטינית
לצד סצנות מאולצות ודמויות לא מפותחות, סרטו של הבמאי הפלסטיני שאדי סרור כולל גם רגעים שנונים ומדויקים. "אוויר קדוש" אומנם לא אחיד ברמתו, אך הוא מציג דימוי קולנועי נדיר של החברה הערבית ישראלית
המושג "עסקי אוויר" שהיה מיוחס לאמצעי פרנסתו של היהודי הגלותי מקבל טוויסט מעניין בסרטו של הבמאי הפלסטיני שאדי סרור, "אוויר קדוש". זוהי סאטירה חביבה שעוסקת בבורגנות הפלסטינית, שמנותקת אומנם מהשיח הפוליטי של כיבוש ואפליה, אך נתונה במצב של ייאוש תמידי וחיפוש עקר אחר עתיד ומשמעות.
סרור גם מופיע בתפקיד הראשי, זה של צעיר פלסטיני-נוצרי המתגורר בנצרת. הוא בעל תואר שני, עובד כרואה חשבון, נשוי לאישה אסרטיבית (לטיסיה איידו, "פאודה") המבשרת לו בתחילת הסרט שהיא בהיריון – אך אין לו כל נחת בחייו. הוא חש תקוע – והדימוי שלו במכוניתו התקועה בפקק שב כמה פעמים בסרט – ועל פניו חרוטים בעיקר הדיכוי, התבוסה והאפתיות. מין מצב קיומי מלנכולי.
ביקורות נוספות:
"כוכב נולד"
כאשר אביו חולה הסרטן (טארק קופטי), בעל סדנה לייצור בקבוקי מים קדושים, נותן לו את מפתחות העסק הנטוש – עולה במוחו של הבן רעיון. הוא צופה בצליינים המגיעים לביקור בעיר, ועולים אל "הר הקפיצה", שאליו הובא ישו על ידי רודפיו – וניצל, ומחליט למכור להם בקבוקי ובהם אוויר קדוש מפסגת ההר. מה שמשעשע במיוחד הוא שלא מדובר כלל בתרמית. הוא אכן עולה על ראש ההר עם ארגזי בקבוקים, וממלא אותם באוויר!
באופן משונה, מתברר שישנם גם מי שמוכנים לרכוש בקבוקון במחיר של אירו אחד. מים קדושים – אאוט, אוויר קדוש – אִין. מצד שני, סוחר האוויר נהפך לקורבן של סחטני פרוטקשן, וגם כומר איטלקי מקומי המלווה את הצליינים המגיעים לעיר (שמוליק קלדרון המצוין) אינו רואה בעין יפה את התערבותו של הצעיר בסחר בקדושה שהוא, הכומר, גוזר ממנו קופון נאה. בינתיים עומד האפיפיור פרנציסקוס להגיע לביקור בארץ הקודש, וכולם – הגיבור, הכומר, ואפילו שר התיירות הישראלי (הופעת אורח משעשעת של מיכאל כורש) מבינים שהנה באה ההזדמנות להתעשר, מאוויר.
תולדות הקולנוע רצופים בבמאים שלעגו לדת ולאמונה בדרך זו או אחרת (לואיס בונואל הוא אחד המרכזיים שבהם). ואולם, לא בטוח שסרטו של סרור (זוהי עבודתו הקולנועית השנייה אחרי "Sense of Need" שביים בארה"ב בשנת 2005) אכן מבקש לסנוט במסחור הדת. הסרט גם לא מציג את גיבורו כנוכל המנצל את אמונתם של הצליינים. נדמה יותר שהאוויר בו הוא סוחר מייצג את מה שחסר לו, נוכח תחושת המחנק והייאוש שאופפת אותו – והאוויר אכן הופך לדימוי משמעותי בסרט, של חיים שהם יש ואַיִן. חייהם של צעירים פלסטינים-נוצרים רבים כמו זה שבמרכז הסרט.
קל לזהות בשוטים הרציפים, הסטאטיים על פי רוב, ובהבעה החתומה על פניו של הגיבור את סגנונו של איליה סולימאן ("כרוניקה של היעלמות", "הזמן שנותר"), בכיר הקולנוענים הפלסטיניים. אך לעיתים נדמה שהסגנון משתלט על הסרט, וכך יוצא שדמויות משמעותיות – בראשן אשתו של גיבורנו – נותרות כלא יותר מאשר דימוי. כן, הדמות שמגלמת פה איידו מייצגת נשיות פלסטינית אסרטיבית, מתגרה, נוכחת – היא מדברת בפומבי על אורגזמה והטרדות מיניות, מנפנפת בוויברטור, ובסצנה הפותחת אף מבצעת בדיקת היריון במכונית התקועה בפקק – אך משהו בדמותה נותר עמום ושטחי.
כמה מהסצנות בסרט נדמות כמערכונים שאמורים לסחוט צחוקים מאולצים: ויכוח פוליטי, למשל, שמתלהט בין שתי חברות הוועדה להפסקת הריון. מאידך, התמונה הלפני אחרונה בסרט נושאת גוון פוליטי אפוקליפטי מוצהר שמועבר בצורה שנונה ומדויקת. הבנתם נכון: "אוויר קדוש" הוא סרט לא מאוד אחיד ברמתו.
הסרט מציג דימוי קולנועי לא מאוד שגור של החברה הפלסטינית בישראל – זה של צעירים מתקדמים, שאיבדו אמון באידיאולוגיה הישנה (הגיבור נזכר בתקופה
הנאיבית בחייו שבה היה חבר במפלגה הקומוניסטית, משל היה קשיש בדור מגילו בפועל), ומנסים להיות חלק מהחברה הישראלית הבורגנית. צעירים שתקועים בין השפיפות של הוריהם וחוסר התקווה של עתידם.
ההתייחסות האגבית למצב הפוליטי – דיווח על פיגוע התאבדות המוני נשמע ברקע – אינה מקרית. הסרט אומר שהכיבוש הוא רק צידו האחד של מטבע, שעל צידו השני טבועים תסכול, מועקה ועתיד המבוסס, ובכן, על אוויר. זהו סרט על כישלון ותקיעות שמאפיינים את הדור הצעיר, העירוני, של הפלסטינים תושבי ישראל – והמבט האבוד שגיבורו שולח נכחו הוא במידה רבה הדימוי המייצג של בני דורו.
