באר שבע מול תל אביב: כך הפילנתרופיה מנציחה פערים

אוניברסיטת תל אביב, מוזיאון תל אביב, בית חולים איכילוב, אוניברסיטת חיפה והמרכז הרפואי רמב"ם בחיפה - אלה רק חלק מהמקומות היותר מוכרים שזכו לקבל בשנים האחרונות תרומות בסך עשרות מיליוני שקלים מאנשי עסקים ובעלי הון מהארץ ומחו"ל. אמנם, גם מוסדות וארגונים פחות "נוצצים" הפועלים בפריפריה זוכים לקבל כספים מפלנתרופים למיניהם, אך נראה שהם מתקשים יותר לעשות זאת לעומת גופים הבולטים בערים הגדולות.

עדיין סומכים על התפוצות: תרומות הישראלים לעמותות - חצי מהתרומות מחו"ל

כל תורם יכול להחליט לאן הוא רוצה להעביר את הכסף שלו ואין מדיניות מוגדרת שתקבע סדרי עדיפויות כלשהן בנוגע לניתובו בין הארגונים השונים. כך, כספי תרומות רבים מגיעים מופנים לאזור המרכז ולתחומים מוכרים כמו בריאות, רווחה וחינוך, וכמובן צה"ל. ופחות לארגונים ועמותות בפריפריה שזקוקים מאוד לתוספת כספית כדי לאפשר מתן שירותים ברמה טובה לתושבי האזור. התוצאה היא שבמקרים רבים, בלי להתכוון, הפילנתרופיה כתופעה עלולה לגרום להגדלת פערים כלכליים וחברתיים.

"בניגוד לתפיסה בציבור, לפיה הפילנתרופיה מגיעה כדי לצמצם פערים ולתת לחלש, רק כשליש לכל היותר מועבר למטרות אלו. כל היתר מופנה למקומות אחרים, שעלולים להגדיל את הפערים", אומרת ל-ynet עו"ד גליה פיט, מנהלת המכון למשפט ופילנתרופיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל איב. "למרות כוחו הכלכלי העצום של תחום הנתינה ותפקידו המכריע בהשגת יעדים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים, השיח לקוי ויש חוסר בנתונים ובמדיניות מוגדרת".  

תרומות בסך 17 מיליארד שקל בשנה

מסקר הפילנתרופיה של הלמ"ס וארגון "יכולים נותנים" המקדם את תחום הפילנתרופיה, משנת 2017, עולה כי ממוצע התרומות בישראל מוערך בכ-17 מיליארד שקל בשנה. על תרומות רבות אחראים כמה ממובילי רשימת עשירי ישראל, וביניהם: אייל עופר, סטף ורטהיימר, שרי אריסון, משפחות עופר, שטראוס, סבן ועוד. 

סמי עופר בבית החולים על שמו(צילום: סיון פרג)

מניעים מגוונים גורמים לבעלי ההון לפתוח את הכיס: יש פילנתרופים שפועלים מתוך נדיבות, חלק תורמים למען קארמה טובה, חלק מסייעים ומקדמים ארגון, מוסד או עמותה כי המסרים והערכים העומדים בבסיסם קרובים לליבם, וחלק רואים בתרומות השקעה חברתית, שניתן למדוד את תוצאותיה - המיליונרים הצעירים והחדשים במדינה לדוגמה, יזמים ובוגרי אקזיטים, מכריזים ביודעין שבאמצעות כספם הם מבקשים להגשים את החזון שלהם ולהשפיע על דמותה ועתידה של מדינת ישראל.

כך או כך, רוב שמות הפילנתרופים "הכבדים" ידועים, כי המושג "תומכים בשקט" לא ממש חל עליהם. על כך מעידים, למשל, מבנים ששמם מופיע עליהם באותיות קידוש לבנה, כי זו ההתניה שלהם לתרומה. בהקשר זה אפשר להזכיר את המיליארדר סמי עופר ז"ל, שתרם בחייו מיליוני דולרים למטרות פילנתרופיות שונות, בין היתר להקמת מכון הלב בביה"ח איכלוב.

אלא שבאחד המקרים הוא ביטל את תרומתו בסך 20 מיליון דולר לבניית אגף תערוכות חדש במוזיאון תל אביב, בעקבות הביקורת הציבורית שנשמעה על ההסכם בינו לבין המוזיאון והעירייה, שכלל את דרישתו לשינוי שם המוזיאון כולו על שמו ועל שם רעייתו, אביבה, בשל תרומתו.

שנה לאחר מכן הושגה תרומה בסך 10 מיליון דולר שאפשרה את בניין האגף, שנקרא על שם תורמיו פול והרטה עמיר, ישראלי לשעבר ואיל נדל"ן אמריקאי, פילנתרופים ידועים של ישראל. 

איכילוב. מכון על שם סמי עופר שתרם מיליונים להקמתו(צילום: מוטי קמחי)

דוגמאות נוספות: במאי 2016 תרם איש העסקים הבריטי ג'רמי קולר 50 מיליון דולר לפקולטה באוניברסיטת תל אביב, שנקראת מאז הפקולטה לניהול ע"ש קולר. קרן הלמסלי האמריקאית העניקה לאוניברסיטת חיפה והמרכז הרפואי רמב"ם תרומה של 18 מיליון דולר עבור הקמת "מגדל תגליות הבריאות" - בניין מחקר, שייקרא על שם המיליארדרים ליאונה והארי הלמסלי, שהקימו את הקרן.

בירושלים נחנך "מרכז פרנקל לרפואה דחופה", שנתרם ע"י איש העסקים אהרון פרנקל, אחד הפילנתרופים הגדולים של ישראל, לזכר הוריו.

לעומתם, חלק מהתורמים מבקש להישאר אנונימי, אם בשל דבקות במתן בסתר, ואם מסיבות אחרות. "אני מעדיף שלא ידעו שאני תורם, לא רוצה שידפקו לי כל יום אנשים על הדלת", מודה אחד הפילנתרופים הגדולים של ישראל, שמתגורר בחו"ל. "מעבר לכך, מילדותי לימדו אותי שהמילה 'נתן' נשארת זהה כשקוראים אותה מימין ומשמאל, זה אומר נתינה בכל כיוון. זה המוטו בחיי כפילנתרופ".

על הקשר המורכב בין תורמים לנתרמים ניתן ללמוד מהמקרה הבא: ב-2008 ציינה התזמורת הפילהרמונית בקונצרט חגיגי 60 שנה למדינת ישראל. מנכ"ל התזמורת, אבי שושני, נשא ברכות, ובאותה נשימה ציין את שמו של נוחי דנקנר כתורם לתזמורת, ואת העובדה, שמלאו 5 שנים לרכישת דנקנר את קונצרן אי.די.בי.

הקהל הגיב בקריאות בוז, בטענה שלא היה מקום להזכרת הקונצרן. דנקנר הגיב אז באמירה, שקריאות הבוז נבעו מצרות עין וטיפשות, והודיע, כי ימשיך לעשות למען הקהילה ומדינה, ושושני אמר: "מה חושב הקהל, איך תתקיים התזמורת? משפחת דנקנר תומכת בנו שנים בשקט".

"תרומות אפסיות לעמותות למען נשים מוכות"

הבחירה של תורמים רבים לתת את כספם למוסדות מוכרים יותר במרכז לא באה סתם. "בסוף, לבתי חולים בפריפריה תורמים פחות, כי בצד כל הכוונות הטובות, התורם מעדיף לראות את שמו על שלט ברחוב ויצמן בתל אביב, ולא בשדרות רגר בבאר שבע", אומר אהוד דודסון, מנכ"ל שירותי בריאות כללית ולשעבר מנהל המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע.

עם זאת, הוא מציין כי חיים וד"ר שריל סבן תרמו עשרות מיליוני דולרים לסורוקה להקמת המערך לרפואת ילדים וגניקולוגיה בביה"ח שנקרא על שמם, וסמי עופר ז"ל תרם לבניית טיפול נמרץ ומחלקה לכירורגית חזה במקום.

פרופ' אהוד דודסון. "לבתי חולים בפריפריה תורמים פחות"(צילום: אפרת זיסמן )

 כאמור, ככל שמתקרבים לפריפריה הגאוגרפית והחברתית, פוחתות התרומות. "היו פילנתרופים שהודו בפניי, שמשפחות שתורמות מכספן רוצות לראות את שמן בבתי החולים הגדולים והעשירים במרכז ולא בבתי החולים הקטנים יחסית בפריפריה", אומר מנהל מחלקה באחד מבתי החולים בצפון. "לעיתים, משפחות תורמות לבתי חולים במרכז כי אליהם הם יפונו במידה ויזדקקו לטיפול רפואי, ולאוניברסיטאות בהן ילמד דור ההמשך. כך יוצא, שללא כוונה, דווקא הפילנתרופיה היא שמנציחה את הפערים".

בינתיים, יש מי שמחכה לתרומות שאינן מגיעות. "מי שמע על עמותת 'קשר', או 'עולים ביחד' או 'אבני דרך'?", שואל בכאב איש עסקים מצפון הארץ, שמנהל עמותה ולא מפסיק לנהל קרב כדי להגיע לתודעה ומכאן לתרומות. "יש סיוע מהמדינה, אבל המצב עגום. לשמחתי, בשנים האחרונות נושאים של בעלי מוגבלויות, נכויות רגשיות ופגועי נפש, ונשים מוכות – מגיעים לתודעה. אבל עדיין התרומות שהם מקבלים אפסיות ביחס לצרכים שלהם וביחס לארגונים יותר 'סקסיים'".

"בימים אלה אנחנו מנהלות מרוץ מטורף להשיג עוד כמה מיליוני שקלים, כדי לפתוח עוד מעון לנשים מוכות, אחרת עוד נשים יחזרו למעגל ממנו הגיעו וזה נורא", מספרת יעל גולד, מנכ"לית עמותת "לא לאלימות", שמסייעת לנשים נפגעות אלימות. "כל המבנים הקיימים הוקמו באמצעות תרומות, משרד הרווחה מסייע לנו, אבל הסיוע בטל בשישים למול הצרכים. נושא הנשים המוכות עולה מדי פעם לכותרות, אבל הוא לא זוכה להד תקשורתי קבוע. גם לא חושפים את הנשים והילדים, מה שמחליש את יכולת התחברות ציבור התורמים והפילנתרופים לנושא".

בורסה לפרויקטים חברתיים

אז איך, אם בכלל, אפשר לאזן בין זכותו של הפילנטרופ לתרום לאן שהוא רוצה לבין הגדלת התרומות המגיעות לפריפריה? צעד בכיוון הזה נעשה באמצעות הקמת המכון למשפט ופילנתרופיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. המכון הוקם במטרה לסייע לקובעי המדיניות ולתורמים להפוך את הנתינה בישראל לכלי אפקטיבי יותר בהשגת מטרותיה והוא פועל למען הארגונים החברתיים הנסמכים על נתינה.

"אחד הדברים שהמכון עובד עליו הוא מסד נתונים מסודר בנושא", אומרת מנהלת המכון עו"ד גליה פיט. "נכון לעכשיו, גם לרשויות עצמן אין מספיק כלים להסתכל על מצב הנתינה ולהגיד שסכום כזה הולך למרכז וסכום אחר לפריפריה. אחת ממטרות המכון היא לבחון את הנתונים שיגיעו במחקר, ואז נתייחס לתהליכים. אפשר להסתכל על ארה"ב ואנגליה – בהן מפותחת הפילנתרופיה כמו בישראל, ולהן יש נתונים כמותיים. מהם למדים שלכל היותר שליש מהתרומות הולך לצמצום פערים. כך שישראל לא חריגה בנוף, והתהליך לא מפתיע".

השאלה המתבקשת היא האם הפילנתרופים שתורמים מכיסם למען המטרה הנאותה בעיניהם, צריכים לשאת באחריות לקידום הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. פיט סבורה, כי "צמצום פערים אינו תפקיד של הפילנתרופיה, כי התורמים מביאים את החלק הקטן של ההון. זה מתפקיד הממשלה, שלא מצליחה לצמצם פערים חברתיים באמצעות ההשקעות שלה, וגם המגזר העסקי לא מצליח בכך, למרות שיש הרבה גופים וארגונים שפועלים בפריפריה החברתית. כל זמן שמצב זה יימשך – אי אפשר יהיה לצמצם פערים.

"אסור לנו לבוא ממקום של שיפוט לתורמים. לגיטימי להרגיש ולנהוג כמוהם, כי הנטייה האנושית של הנעה לתרומה מגיעה מתוך חוויות אישיות למען המקום או הערכים עליהם גדלת, או בשל נושאים שמדברים אליך אישית בתחומים שונים. פילנתרופיה זה קטע אישי, וצריכה להיות חירות מוחלטת לתורם לתרום למה שמדבר אליו".

עו"ד גליה פיט. "צמצום פערים אינו תפקיד של הפילנתרופיה, אלא של הממשלה"(צילום: גל חרמוני)

פיט מציגה תמונת מצב מורכבת של המציאות. "מצד אחד", היא אומרת, "לאחרונה רואים יותר ויותר תמיכה בפריפריה, בעיקר בתחום התרבות. יש מהלכים חדשים וחשיבה חדשה, אבל מצד שני הפערים עדיין נמשכים".

ואכן, אם נבחן למשל את הפריפריה הצפונית, נמצא את אשת העסקים והפילנתרופית רעיה שטראוס, שהאג'נדה שלה ממוקדת ביצירת תנאים לקפיצת מדרגה באיכות החיים בגליל המערבי, האזור בו גדלה, ועדיין מתגוררת בחלק מהזמן בביתה בנהריה.

שטראוס תרמה, בין היתר, מיליוני שקלים מכספה הפרטי למרכז הרפואי לגליל - נהריה, בו הקימה עם אחיה, מיכאל שטראוס, את מכון הלב על שם הוריה, ואת אגף הנשים החדש.

איש עסקים נוסף, ששם לעצמו כמטרה לסייע לפריפריה, למרות שאינו מתגורר בה, הוא רוני צארום, שעשה את הונו ממכירת הסטארט-אפ אקסלינק בשנת 2000, אז החליט לאתר בפריפריה צעירים בעלי מוטיבציה גבוהה, ולהעניק להם הזדמנות ברמה שווה לזו של אלה שגרים במרכז הארץ בתחום ההייטק. החזון של צארום תורגם להקמת עמותת יוניסטרים, שהוא היו"ר שלה, ומגשימה הלכה למעשה את האג'נדה שלו.

בכל זאת, יש איזה חזון ופתרון באופק?

"להיות יותר אפקטיבים ומדויקים. צריך קודם להבין איפה נמצאת ההשקעה החברתית הפילנתרופית, ואיפה חסר, ולהתחיל לשנע לשם את המהלכים. בראייה ובחזון שלי – כדאי להקים בורסת נתונים ולא בנק, וכמו שיש תאגידים נושאי רווח, כך תהיה בורסה לפרויקטים חברתיים, שדרכה יגייסו תרומות. זה יוביל להפחתת עלויות ולקשר בין המשקיע למושקע, וכשזה יעבוד כמו בהשקעות, אז תהיה דרך לצמצם פערים ולתשואה חברתית.

"אנחנו עמלים על יצירת מסד נתונים לפילנתרופיה בישראל, כדי שהתרומות יוקדשו לנושאים חשובים של צמצום פערים, הגנה על זכויות אדם והגנה על הדמוקרטיה. אלו היעדים החשובים לפילנתרופיה העתידית".