מההורים שאימצו את הבת שלי חשוב לי לבקש: חבקו אותה חזק
טל, שנמסרה לאימוץ בילדותה, ניסתה להציל את בתה מגורל זהה, בלתי נמנע. שרית וענבל נאלצו לעשות זאת בגלל הבושה. את מירב אף אחד לא שאל. ארבע נשים שמסרו ילד לאימוץ מספרות בכנות ובאומץ על הוויתור הבלתי נסבל על פרי בטנן - ועל החרטה שמייסרת אותן בכל רגע מאז
טל זוכרת היטב את הרגע שבו הניחו את התינוקת שזה עתה ילדה על בטנה. "היא תפסה לי את האצבע כל כך חזק, והרגשתי שהיא כאילו אומרת לי, 'אל תעזבי אותי'", אבל היא רצתה עתיד יותר טוב לבתה וחתמה לבסוף על מסמכי מסירתה לאימוץ. ומאז, בכל שנה, היא חוגגת לילדה, בלי ידיעתה, יום הולדת.
מירב בכלל לא הבינה מה קורה לה, ואיש לא שאל אותה לרצונה כשנכנסה להיריון וילדה. כעת, כשבינה לבין בנה שנמסר לאימוץ נוצר קשר, היא מקדישה את חייה לעזור לנשים ולנערות שנמצאות היום במצבשבו הייתה כנערה. "אמא שהילד שלה נלקח, נותרת בשיתוק כל חייה", היא אומרת.
ענבל מודה באומץ שהדבר שהטריד אותה בתחילה יותר מהצער על מסירת בנה שזה עתה נולד לאימוץ, הייתה הבושה שחשהכתוצאה מכך שהרתה. אבל אחרי שנפרדה מבנה, נכנסה לדיכאון ואושפזה, וגם את העובדה שלא ילדה מאז, ייחסו הרופאים לסיבות נפשיות.
שרית הפכה לאסירה בביתה מהרגע שבו נודע לאביה שהיא נכנסה להיריון מחוץ לנישואים. הוריה לא הותירו בפניה כל ברירה אלא להיפרד מפרי בטנה. 38 שנה אחרי היא אומרת: "אין דבר כואב יותר ממסירת תינוקתשילדת ורצית, למישהו אחר".
עכשיו מספרות טל, שרית, מירב (שם בדוי) וענבל (שם בדוי) לראשונה על ההחלטה ששינתה את חייהן, ולא נתנה להן מנוח, ומדברות באומץ על הנסיבות ועל ההשלכות של מסירת ילד לאימוץ. חלקן כבר סגרו מעגל ופגשו את פרי בטנן, שנים לאחר מכן, והן עדיין סובלות מייסורי מצפון. חלקן עדיין מחכות, סופרות את הימים, את השנים.
שנאתי את עצמי
טל אילנה חוגגת ימי הולדת לבת שילדה, בלעדיה.
מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני מאומצת. קיבלתי הורים מדהימים, אבל הייתי ילדה קשה, עשיתי להם חיים לא קלים וכבר כשהייתי כבת שש נהגתי באלימות כלפי אמי המאמצת. מגיל צעיר קיבלתי ריטלין והוריי ניסו כל טיפול מקצועי כדי לעזור לי. הייתי מותחת גבולות רק כדי לראות מתי הם יעזבו אותי, אולי כדי להבין למה אמי הביולוגית עזבה אותי. היום, לאחר טיפול ארוך, אני יודעת שהם עשו הכל, אבל אין באמת דרך לעזור לתסביך של ילד מאומץ.
בגיל 12 התחלתי לשתות לאבא שלי את בקבוקי האלכוהול בלי שהוא היה שם לב. הייתי בורחת מהבית בלילות ונפגשת עם נערים שידעו לנצל את גילי ואת השכרות שלי. האלכוהול גרם לי להרגיש. כשהייתי שותה, יכולתי להתקשר להורים שלי בשלוש לפנות בוקר ולבכות להם על האימוץ, ורק אז הכאב באמת יצא ממני. ההורים שלי פנו ללשכת הרווחה לבקש עזרה. הם ציפו שיעזרו להם, שיכוונו אותם, אבל ברווחה נהגו באכזריות וניתקו אותנו: במקום לעזור, הם הכניסו אותי להוסטל סגור. משם עברתי לרחוב, ופה ושם גרתי אצל חברים. מצב כל כך מסוכן עבור ילדה בגיל הזה. עברתי לא מעט מקרי אונס בחוץ, עד שזו הפכה למעין שגרה.
בהמשך אבא שלי חיפש אותי, וכשמצא הוא הכניס אותי להוסטל שהיה דווקא טוב. משם עברתי לצבא אבל לא שרדתי. חזרתי להסתובב ברחובות תל־אביב ולהתקלח בים. שם גם נכנסתי לזנות, והשימוש בסמים גבר. יום אחד, ואני בת עשרים, שתיתי יין והקאתי אותו מיד. התברר שאני בהיריון. הייתה לי השערה מי האבא, מישהו שהכרתי והתנהג אליי לא יפה.
התקשרתי לאבא שלי לבקש עזרה והוא מיד הגיע לחלץ אותי. הועברתי להוסטל לנערות בהיריון ומאותו רגע הפסקתי לשתות ולעשות סמים. הבריאות של הילדה הייתה חשובה עבורי יותר מהכל. התרגשתי מאוד מההיריון, מבחינתי זאת הייתה הזדמנות ראשונה לבנות משפחה אמיתית. המחשבה על אימוץ הגיעה רק לקראת החודש השמיני. זכרתי את כל החד־הוריות שעבדו איתי בזנות כדי לפרנס את הילדים שלהן, ורציתי עתיד טוב יותר לבתי.
הלידה עצמה הייתה קלה ומדהימה. לא אשכח את הרגע ששמו את התינוקת על הבטן שלי. קראתי לה שי-לי והיא תפסה לי את האצבע כל כך חזק והרגשתי שהיא כאילו אומרת לי, 'אל תעזבי אותי'. בשלושת הימים בבית החולים ביקשתי שאיש לא יבוא לדבר איתי על האימוץ. החזקתי אותה המון ושנאתי את עצמי על שאין לי ברירה אחרת. הרגשתי מפלצת. אחרי השחרור מבית החולים הועברה הילדה לאומנה ואני חזרתי להוסטל. נקרעתי ביני לבין עצמי. היו ימים שהתחננתי למנהלת שיביאו לי את הילדה מיד, והיו רגעים שהבנתי שיותר טוב עבורה לגדול במשפחה נורמטיבית, כדי שהיא תקבל את כל מה שהיא צריכה. את כל מה שאני לא יכולה לתת לה.
חודש לאחר הלידה הלכתי עם אבא לחתום על מסמכי האימוץ, ולפני החתימה ביקשתי לראות אותה בפעם האחרונה. פתאום ראיתי מולי תינוקת יפהפייה, שלא הבנתי מתי הספיקה לגדול כך. היא לבשה בגדים יקרים ונראתה מאוד מטופחת, כאילו יצאה ממגזין. היא לא הפסיקה לחייך והיו לה עיניים גדולות ופנים מוארות. נרגעתי. במשך שעה ביליתי איתה, ואחר כך ישבתי במשך שש שעות מול הדף המזורגג ולא הצלחתי לחתום שהתינוקת שלי תגדל רחוק ממני. פחדתי, הבנתי שאם אני חותמת לא אראה אותה יותר.
כשאבא שלי ראה אותי במצב הזה, הוא החזיק לי את היד, הסתכל עליי ובכה בפעם הראשונה. "את לא יודעת איזו מתנה את הולכת לתת להורים שלא יכולים להביא ילדים", הוא אמר. "את עוד יכולה להביא ילדים, ואני יודע שזה קשה ושזו הילדה שלך, וגם אם תביאי עוד עשרה ילדים הם לא ישלימו את מקומה, אבל המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים היית את, והזכות להיות אבא, כי אני לא יכולתי". המילים שלו שיכנעו אותי. ראיתי כמה הוא אסיר תודה שקיבל אותי, למרות כל הצער שגרמתי. חתמתי ויצאתי מיד מהחדר. חזרתי להוסטל והרגשתי רע. באותו יום שתיתי בלי סוף וודקה ובכיתי את נשמתי. לפני שמסרתי את התינוקת שלי, הבטחתי לעצמי שאלחם על חיי ואעלה על דרך חדשה. לא הצלחתי. שקעתי בדיכאון עמוק, חזרתי לסמים קשים ולאלכוהול וגם לזנות.
ההוסטל האחרון שאליו הגעתי, 'אופק נשי', לבנות שיצאו מהזנות, הציל את חיי. צוות המדריכות שם הן בעצמן כאלה שיצאו מהמעגל, ולכן הצלחתי לסמוך עליהן. לפני חצי שנה הלכתי עם המטפלת מההוסטל לפתוח את תיק האימוץ שלי עצמי, ומכל הבניין הענק הזה של השירות למען הילד, הכניסו אותי בדיוק לאותו חדר שבו חתמתי על מסירת בתי לאימוץ. התיישבתי על אותו כיסא שעליו ישבתי כשחתמתי שאני מוסרת את בתי, ובעיני רוחי ראיתי את הילדה שלי עוברת את התהליך הזה בעוד שנים. עשיתי השלכה, שנמשכת גם היום. כשפגשתי את אמי הביולוגית, למשל, הרגשתי שלמרות שהיא מהממת, אני נותנת לה הרבה יותר אהבה ותשומת לב רק משום שכך הייתי רוצה שהבת שלי תיתן לי כשניפגש.
הפגישה הראשונה עם אמי הביולוגית הייתה הזויה. לא האמתי שיש מישהי בעולם שנראית בדיוק כמוני. היא בכתה ולא הפסיקה לחבק אותי. בפגישה השלישית כבר דיברנו כאילו היינו חברות, והיינו מופתעות לגלות כמה משותף יש בינינו. כיום הקשר בינינו טוב מאוד ומשפחתי, אבל חשוב לי לומר, כי גם אני מסרתי ילדה – האבא והאמא המאמצים תמיד יהיו ההורים שלי. הם אלה שנלחמו עליי ועל חיי.
מההורים שאימצו את הבת שלי, חשוב לי לבקש שאף פעם לא יוותרו עליה. אם יהיה לה קשה בגלל האימוץ, חבקו אותה חזק ואל תעזבו אותה לרגע. באופן אישי, מאז שמסרתי אותה אני חוגגת לה בכל שנה יום הולדת. מזמינה אנשים, מקשטת את כל הבית בבלונים ודואגת לעוגה. משלושת הימים שלנו יחד בבית החולים יש לי שלושה אלבומי תמונות, ואני שומרת גם כל ברכה שכתבתי לה, כל בלון וכל נר וכל עוגה, כדי שכאשר היא תפתח את תיק האימוץ היא תגלה שאני חיה אותה.
"נשארתי בלי ילדים"
ענבל (שם בדוי) רק רוצה שיקראו לה אמא.
הייתי בת 22, בזוגיות רצינית. בן הזוג שלי תמיד דיבר על היום שנהיה נשואים, אבל כשהתברר שאני בהיריון שנינו נבהלנו. היינו ממשפחות שמרניות שבהן לא מקובל להביא ילד מחוץ לנישואים. כשסיפרתי על כך לאמא שלי, היא חששה מאוד מהתגובה של אבי. הלכנו יחד לעובדת סוציאלית שהציעה שאמסור את התינוק לאימוץ. הרגשתי שהכל סוגר עליי, שאין אופציה אחרת, והפחד של אמא שלי השפיע עליי. אף אחד לא הסביר לי את המצב או הציע פתרון חלופי. עברתי לזוג מבוגרים מהצפון, ולאבא שלי סיפרו שנסעתי לטיול בחו"ל. אפילו ביקשתי מחברה שלי שתשלח מחו"ל גלויה למשפחה שלי.
עצוב לי להודות בזה, אבל לא הרגשתי נורא שאני עומדת למסור את התינוק. הייתי עסוקה יותר בבושה מזה שנכנסתי להיריון. היום כשאני רואה ילד, אני לא מבינה איך עשיתי את זה, איך נתתי למישהו אחר את הילד שלי. כשכרעתי ללדת, האישה שגרתי אצלה לקחה אותי לבית חולים. אחרי הלידה הניחו עליי את התינוק לשתי דקות, ואחרי זה לא ראיתי אותו שוב. פרצתי בבכי של חיי. לאחר הלידה חזרתי הביתה ושקעתי בדיכאון. כל הזמן חשבתי על הילד. התחלתי לכתוב מכתבים ולהוסיף אותם לתיק האימוץ.
כתבתי לו שאני מצטערת, הסברתי שלא הייתה לי תמיכה מצד המשפחה. אחרי ארבע שנים התחתנתי, אבל לא הצלחתי להיכנס להיריון. הרופאים טענו שזה מסיבות נפשיות. בכל פעם שהייתי מגיעה כאורחת לברית מילה, הייתי פורצת בבכי. האורחים תמיד חשבו שזה משום שאין לי ילדים והיו מברכים אותי שאזכה, ואני רק רציתי לצעוק שיש לי ילד. עם השנים הדיכאון החמיר, ואושפזתי לתקופה במחלקה פסיכיאטרית. במשך כל הזמן הזה, מה שהחזיק אותי הייתה הציפייה שהילד יהיה בן 18 ויפתח את תיק האימוץ. זה לא קרה.
לאחר שהשתחררתי מאשפוז ממושך נוסף, נוצר קשר עם הבן שמסרתי לאימוץ. התברר שהוא פחד לגלות עבר אפל או מצב קשה. לאחר תהליך שעבר עם עצמו הוא פתח את תיק האימוץ, כדי שניפגש. הפגישה הייתה מרגשת, לא הפסקתי לבכות. עוד לפני שהוא נכנס לחדר התחבקנו ממושכות. אמרתי לו שאני מקווה שהוא סולח לי. הקשר בינינו לא פשוט. החלום האמיתי שלי הוא שהבן שלי יקרא לי 'אמא', גם אם זה ייקח זמן. אם מישהי במצבי קוראת את זה, אני ממליצה שלא תתביישי ולא תתחשבי בדעתו של אף אחד. אלו החיים שלך, ולאף אחד אחר כך לא אכפת ממך. אני מסרתי ילד, ונשארתי בלי ילדים.
"הפכתי לאסירה בביתי"
שרית, אם לשתיים, לא שוכחת את בתה הבכורה.
38 שנים חלפו מאז שהיא באה לעולם, ועשרים שנה מהיום שבו הבת שלי הייתה יכולה לפתוח את תיק האימוץ. זה עדיין לא קרה, אבל אני לא מאבדת תקווה. הייתי בחורה בת 19 בזוגיות עם בחור נחמד, ובוקר אחד – המחזור שלי אף פעם לא היה סדיר - קמתי עם בחילות והקאות. הלכתי עם אמא שלי לרופא משפחה, והרופאה בדקה את הבטן ואמרה: "שלא נדע. אני לא יודעת מה יש לך, אולי גידול בבטן". כעבור רגע היא התעשתה, והציעה שאעשה בדיקת היריון שכמובן יצאה חיובית. המשכנו לבית החולים, ושם התברר שאני כבר בחודש החמישי להיריון.
גדלתי במשפחה חילונית בורגנית, אבל למרות זאת כולנו היינו בשוק. נפגשנו עם עובדים סוציאליים שהציבו בפניי שתי אופציות: או שההורים יסכימו שאגור איתם במהלך ההיריון, או שאעבור למעון לנערות בהיריון בירושלים. היה לי ממש טוב בבית, לא הבנתי למה שאעזוב, אבל כשחזרנו הביתה אבא שלי, שעסק בתחום הבידור וממש לא היה פרימיטיבי, הגיב ממש קשה והודיע שלא מקובל עליו שאלד מחוץ למסגרת הנישואים. הוא טען שאין לי את היכולת לגדל תינוק. ההכרעה הייתה ברורה: אין לי ברירה אלא למסור את הילד לאימוץ.
ההורים הסכימו שאשאר לגור בבית, אבל נאסר עליי לצאת לרחוב. הפכתי לאסירה בביתי, בשל החשש של הוריי מפני הבושה. בכל פעם שהיו מגיעים אורחים, בני משפחה או חברים, היו נועלים אותי בחדר. גרמו לי להרגיש פושעת, כאילו עשיתי את החטא הנורא מכל. במשך שעות בכיתי. מצד אחד רציתי ללדת כדי להשאיר את התקופה הזאת מאחוריי, ומצד שני לא יכולתי להפסיק לחשוב מה חטאתי, שאני צריכה ללדת ולמסור את התינוקת לאימוץ.נכנסתי לדיכאון. גרנו בקומה השלישית ושקלתי לקפוץ למטה מחוסר אונים, הרגשתי מחנק. שכבתי במיטה, הרגשתי את התינוקת זזה בתוך הבטן שלי והתחלתי להיקשר אליה. ניסיתי לגרש את המחשבות, לשווא. אין דבר כואב יותר ממסירת תינוקת שילדת ורצית למישהו אחר.
שבת בבוקר, 23 בפברואר 1980. קמתי עם ירידת מים, הערתי את אמא שלי ויצאנו במונית לבית היולדות בקריה. הלידה עצמה הייתה קלה, ולאחריה שאלו אותי אנשי הצוות אם אני רוצה לראות את הילדה. כמובן שרציתי. הם הגישו לי אותה בזמן שאמא שלי מיהרה לעזוב, ופרצתי בבכי היסטרי. כעבור דקות אחדות לקחו אותה ממני.
אביה של הילדה הגיע לבקר אותי בבית חולים עם זר ענק, ויחד ישבנו ובכינו. בשנייה שהשתחררתי התנפלו עליי כמה עובדות סוציאליות והחתימו אותי על אימוץ. הן לא הסבירו לי כמעט דבר, מלבד העובדה שלא אוכל לראות את בתי עד שתגיע לגיל 18, וגם אז רק אם תבקש. "את יכולה להציע עבורה שם", הן אמרו. אז הצעתי, רונית.
כשהגעתי הביתה כעסתי מאוד על אבא שלי, והודעתי שלא אדבר איתו לעולם. חוויתי תקופה קשה מאוד, ובכל פעם שהלכתי ברחוב וראיתי תינוק בעגלה הצצתי, אולי זאת הילדה שלי. ארבע שנים לאחר מכן התחתנתי ונולדו לי עוד שתי ילדות. זו הייתה תחושה מדהימה, ללדת שוב, אבל לא שכחתי גם את בתי הבכורה. בכל שנה חגגתי לה בלב יום הולדת, ואחרי 18 שנה התחלתי לבקר מדי פעם בשירות למען הילד, לבדוק אם היא כבר פתחה את התיק.
השארתי לה מכתבים, סיפרתי לה על חיי, אבל היא עדיין לא מחפשת אותי. לפני כמה שנים עידכנו אותי שהיא בחיים, והכל איתה בסדר. אני מתפללת ומחכה, ובכל שנה מתאכזבת קצת יותר. 38 שנים של המתנה לפגוש את בתי, וחלום חיי לראות אותה, לדעת מה עבר עליה. כשניפגש, אספר לה את האמת, שהכי הייתי רוצה בעולם לגדל אותה, שלרגע לא תחשוב שהחלטתי לנטוש אותה. אומר לה שאין לה ממה לחשוש, שהיא תבחר איך אהיה שם עבורה. אני רק רוצה שתדע שאני ממתינה.
הפכתי לחפץ, למספר תיק
מירב (שם בדוי) הצליחה לבסוף לחבק את בנה.
נולדתי למשפחה ברוכת ילדים, לאב אלכוהוליסט ומהמר כפייתי, ולאמא מוכה שסבלה ממוגבלויות שפגעו בתפקוד שלה. כבת הבכורה, כל הטיפול בילדים נפל עליי וגם יצאתי לעבוד בגיל צעיר. הגענו לחרפת רעב, בלי אוכל ובלי בגדים. לאורך חיי עברתי התעללויות מיניות, אנשים שונים ניצלו את העוני, הפחד והחרדה שמהם סבלתי. מאז שאני זוכרת את עצמי טופלנו על ידי פקידת סעד בלשכת הרווחה, שם פחדו מאבא שלי ולא הרחיקו אותו מהבית. אותנו לא הצליחו לשקם. עברנו בין הרווחה, הבריאות, החינוך. הפכתי לחפץ. לא ילדה שקוראים לה מירב, אלא מספר תיק שמעבירים ממוסד לפנימייה ולהוסטל. בגיל 12 הפסקתי לדבר, בגלל המכות והפגיעות, אז פשוט העבירו אותי לבית חולים פסיכיאטרי.
כשהייתי בת 17 תקף אותי התקף חרדה קשה, שלווה בתסמינים של התקף לב. הובהלתי לבית חולים, שם התברר שאני בהיריון, בחודש שישי. לא הכרתי את הגוף שלי. כשקיבלתי מחזור, חשבתי בכל פעם שנפצעתי. לא אשכח את התמונה הזאת: אני שוכבת במיטה בבית החולים, ומעל לראשי רופאים ועובדים סוציאליים. הייתי בטוחה שאני סובלת ממחלה קשה ועומדת למות. הם לא דיברו איתי, רק התלחששו לידי בזמן שאני משקשקת מפחד. רק מאוחר יותר הגיעה אליי עובדת סוציאלית, שהודיעה לי שאני משוחררת הביתה ומחר בבוקר יעבירו אותי להוסטל בירושלים.
פחדתי, לא הבנתי מה קורה, ואף אחד עוד לא אמר לי שאני בהיריון. בבוקר השארתי בבית מכתב פרידה. את ההורים שלי לא עידכנו, כנראה הוציאו אותי בצו בית משפט בלי ידיעתם. הגעתי לתחנה המרכזית בירושלים כמו שהתבקשתי, ושם הודיעה לי העובדת הסוציאלית: "את בהיריון, ניקח אותך להוסטל". לא הבנתי בכלל על מה היא מדברת. רק בהוסטל, כשפגשתי עשר בנות כמוני, הבנתי שתינוק מתפתח בתוכי. בשלושת החודשים שם, הטראומה התעצמה. בתחילת החודש התשיעי הביאו לי את מסמכי האימוץ. אף אחד לא הציג בפניי אפשרות חלופית או שאל אותי אם אני רוצה למסור את הילד. אם להיות הוגנת, גם לא הייתה מציאות כזו, שבה יכולתי לגדל אותו.
לבית החולים הגעתי בליווי המדריכה, שנותרה לצידי במשך הלידה. כשהתינוק יצא ממני, הניחו אותו על בטני ופרצתי בבכי. אמרתי לו, "עכשיו כשאתה נולדת גם אני נולדתי, אני קוראת לך יצחק". מאותו רגע, 25 שנה לא ראיתי אותו. הוחזרתי להוסטל בתחושה נוראית. סירבתי לאכול ולשתות או לקום מהמיטה, עד שאישפזו אותי שוב במחלקה פסיכיאטרית. גם שם, הילד לא יצא לי מהראש. לא הייתה שנייה שלא הרגשתי אותו או חשבתי עליו. הוחזרתי להוסטל, ולאחר שנתיים עזבתי ושכרתי דירה. בהמשך הכרתי את בעלי וילדתי ילדה.
לאורך כל ההיריון סבלתי, הייתי מבוהלת מהאפשרות שייקחו לי אותה. לשמחתי, זכיתי בבעל מדהים ותומך, שעטף אותי והיה שם עבורי. מאז נולדו לנו עוד ילדים, אבל הילד שמסרתי נותר בליבי ובחלומותיי. 25 שנה לאחר שנפרדנו הגיעה ההזדמנות לתיקון, כשהוא פתח את התיק וביקש להיפגש. נפגשתי עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד, וזו הייתה עבורי חוויה מתקנת. הכל התנהל ברוח טובה, ברגישות ובחמימות, שונה כל כך מהיחס שקיבלתי בהיריון ובלידה.
בלילות שלפני הפגישה עם בני לא נרדמתי מרוב התרגשות. ניהלתי שיחות עם עצמי, חשבתי איך לנהוג, מה לעשות. בסוף החלטתי פשוט לחבק אותו, מקסימום הוא יהדוף אותי. וכך היה. נכנסתי לחדר, חיבקתי אותו ממושכות ובכיתי, והוא חיבק אותי בחזרה, הרגיע אותי. אחר כך עניתי על כל השאלות ששאל. לצערי, השירות למען הילד מפסיק ללוות את הילד המאומץ והאמא הביולוגית לאחר האימוץ - תקופה רגישה במיוחד. על כן הקמתי יחד עם בני סוויל מעמותת משפחתא קבוצת פייסבוק שפועלת לתמיכה באמהות הביולוגיות ולקידום זכויותיהן.
צריך להבין שכאשר אמא מוסרת ילד לאימוץ, היא מאבדת את עצמה. מול עיניה היא רואה רק פחד, חרדה, בושה, חוסר אונים, לא את הילד. אמא שהילד שלה נלקח, נותרת בשיתוק כל חייה. התקווה שלי היא שמדינת ישראל תשקיע בתוך הבית, לא מחוצה לו. כבר שנים שאני מתריעה בוועדות בכנסת ובהרצאות שאני מעבירה על ההשלכות של מסירה לאימוץ. אלחם מבחינה חוקית כדי שגם אמהות תוכלנה, בשלב מסוים, לפתוח את תיק האימוץ, ולא רק הילדים.
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 ימים".
לפנייה לכתב/ת 
