עשתה דווקא: הסופרת הלסבית העברית הראשונה

כשנולדה קראו לה שרה. בגיל 20 החליטה להוסיף לעצמה את השם רינה – ביטוי אופייני לנטייה שלה לעשות דברים בדרכה. כמה שנים אחר כך, כשפירסמה את 'הדווקאים' - הספר הראשון בעברית שתיאר את חייהם של לסביות והומואים - היא חתמה עליו בשם העט ש.ר.ב, ראשי תיבות של שרה רינה בן מנחם. על הכריכה שעיצבה בעצמה, לצד חמש דמויות מאוירות של גברים ונשים, היא שילבה צילום שלה – בחורה בשיער קצר, תווי פנים נאים, חמורים מעט, ועיניים מתריסות, כאילו באה לאותת שלמרות התוכן הנועז והסיכון שבעצם הזיהוי כלסבית – היא בוחרת לא להסתתר.

'הדווקאים' יצא בתחילת 1960 בהוצאה עצמית, אחרי שאף מו"ל לא הסכים לעמוד מאחוריו. במונחי התקופה, הופעתו הייתה סנסציה. 'העולם הזה' הקדיש לו כתבה ארוכה תחת הכותרת "גל הלסביות בישראל", שבה הזהיר כי רשת בינלאומית של נשים שאוהבות נשים – ובהן זמרת מפורסמת מפריז ונסיכה איטלקייה צעירה – כבר חדרה למעוזים ההטרוסקסואליים המבוצרים של המדינה הציונית. לצד אבחנות של מומחה הבית, הפסיכולוג ד"ר דוד רודי ("אנו חיים בתקופה של משבר האימהות. האישה כיום אינה רוצה להיות רק אם. היא מחפשת קריירה, לוחמת לשיווי זכויות. תופעה נפוצה היא שנשים יולדות אינן רוצות להיניק את ילדיהן"), שולבו קטעים מ'הדווקאים' שתיעדו את שלבי הגילוי העצמי של הגיבורה ואת האורגיות האלכוהוליות שבהן השתתפה.

הממסד הספרותי, לעומת זאת, התעלם לחלוטין מ'הדווקאים', וגם משני הספרים שש.ר.ב פירסמה אחריו – 'הצלע' ו'הפרחחית'. הם תויגו כספרות זולה, פורנוגרפית, ולא זכו להתייחסות בעיתונות המיינסטרים ובכתבי העת. בספרות התקופה, בין 'ילקוט הכזבים' ל'ימי צקלג', לא היה מקום לנשים צעירות שמציגות מיניות חריגה ומחפשות אלטרנטיבה למסלול הישראלי המגויס. 'בעד ההזיה' - ספרו של יותם ראובני שנתפס כרומן חלוצי ונועז מאוד, באופן הגלוי שבו הוא מתאר הומואים ישראלים - יתפרסם רק 18 שנה מאוחר יותר.

"זו הייתה תרבות פוריטנית, נזירית, וכל מה שחרג מהדיוקן שהיא העמידה במרכז - הגבר הצבר, ההטרוסקסואל, האשכנזי ויפה התואר – היה מאוד מאיים", אומרת שרה מענית, שכתבה עבודת דוקטורט על ספרות הנשים של התקופה, והקדישה בה פרק לש.ר.ב. "הציבוריות הישראלית לא הייתה מסוגלת להכיל את העולם שחשפה ש.ר.ב, בטח לא המיינסטרים הספרותי שהיה אז עסוק בבניית זהות לאומית. בתקופה שבה היא כתבה החלו להיווצר סדקים בזהות הזאת, החלו להישמע קולות אחרים, אבל לא ברמה הכל כך קיצונית של ניסיון לאתגר את הזהות המינית הנורמטיבית. קטעי הסקס בספר כתובים באופן מאוד מפורש, מאוד גופני, שונה לגמרי מהספרות העברית שנכתבה באותה תקופה, שבה הסקס מתואר כהתעלות רוחנית, תוך שימוש בשפה מאוד מטפורית".

בן מנחם עזבה את הארץ ב־1970 ועברה לאמסטרדם. עד מותה בשנת 2004 היא לא פירסמה ספר נוסף ויצירתה הספרותית נשכחה. גם בשנותיה האחרונות, כשחוקרים ועיתונאים החלו לגלות בה עניין מחודש, היא סירבה להתראיין, מתעקשת להשאיר את פרק הכתיבה מאחוריה כמו שריד ארכיאולוגי של עידן ישן.

עכשיו, כמעט 60 שנה מאז נולד, 'הדווקאים' מקבל הזדמנות נוספת עם הוצאה מחודשת שלו בעם עובד, יחד עם שני הספרים שבאו אחריו. היוזמה הזאת לא רק עושה צדק מאוחר עם יצירתה הייחודית והמתריסה של בן מנחם, אלא גם מספקת הצצה מרתקת לרוח התקופה.

"בדור ההוא לא כל כך ידעו בארץ על קיומה של תופעה שנקראת הומוסקסואליות, לא אצל גברים ולא אצל נשים", מספר העיתונאי נחום ברנע, שכמו כולם קרא את הכתבה ב'העולם הזה' ולימים התחתן עם אחותה הצעירה של בן מנחם, תמי. "ברור שתמיד היו שמועות, אבל העולם שרינה תיארה היה שובר מוסכמות. לא היו אז ארונות – אפילו מושג הארון היה עמוק בתוך הארון. במובן זה רינה הייתה גיבורה. היא יצאה מהארון שעוד לא היה".

היא נולדה ב־1935 בבני־ברק החילונית, לאבא שהגיע בגיל צעיר מאירופה ולאמא ילידת הארץ. בת בכורה בין שלושה ילדים. בית המשפחה שכן בלב פרדסים, והיה לו משק חי קטן. תמי, הצעירה ממנה ב־12 שנה, זוכרת את רינה עסוקה במלאכות המשק - משקה גדיים ומטפלת בארנבים - אבל את רוב זמנה הקדישה לציור ולכתיבה. במשך שעות הייתה יושבת בחדרה, מדפיסה במכונת כתיבה 'הרמס' קטנה שקיבלה במתנה.

היא הייתה צעירה עצמאית, סקרנית וחכמה, שהתלבטה בשאלות גדולות והייתה שוקעת בדיונים סוערים עם בני משפחתה על סוגיות של פוליטיקה, חברה וגורל. כשאחרות לבשו שמלות, היא התעקשה על מכנסיים כחולים וטי־שירט שחורה. הוריה זיהו את הכישרון האמנותי שלה ואיפשרו לה לצייר ציפורים צבעוניות על קיר פינת האוכל - אקט עיצובי חריג לזמנו. ציפורים הפכו אצל בן מנחם למעין אובססיה וליוו את עבודתה האמנותית גם שנים אחר כך.

בגיל 15 וחצי היא עזבה את בית משפחתה ועברה ללמוד צורפות בבצלאל. בצבא שירתה כמד"סית, ואחרי השחרור חזרה לירושלים, יצרה תכשיטי ברזל (קרוב משפחה שהיה בעל מלון בירושלים הזמין ממנה מזוזות מכסף למשקופי החדרים), ציירה וכתבה. את הכסף למחייתה הרוויחה מכתיבת ספרי כיס, מערבונים ורומנים רומנטיים, שנמכרו בפרוטות בקיוסקים.

בן מנחם התגוררה בבית ישן ברחוב הגר"א, סמוך לשכונת נחלאות, שאותו חלקה עם שני שותפים - ירון לונדון ויעל בן יהודה, שתהפוך בהמשך לקריינית בקול ישראל. שם כתבה את 'הדווקאים'. "רינה הייתה אחראית מטעם בעל הדירה לגבות את הכסף משאר הדיירים", נזכר לונדון. "היא גרה בחדר בחצר מחופה גג רעפים, שבו היו לה שולחן עבודה וציוד של יוצרי תכשיטים. היא הייתה דמות נורא מעניינת. רזה, עם פנים שנראו לי ספוגות סבל, תמיד הלכה עם חולצת טריקו זרוקה. מצד אחד הייתה לה חזות מאוד קשה, לסבית בעליל, מצד שני איזה רוך ועדינות, רגישות גדולה וכאב גדול".

זו הייתה סביבה סטודנטיאלית ואמנותית, שנשאה עיניים למשוררי הביט בארצות־הברית ולאינטלקטואלים של הגדה השמאלית בפריז. אהבה חד־מינית הייתה, במקרה הטוב, רעיון אבסטרקטי מסעיר, אבל הומואים ולסביות לא דיברו על חייהם. "הייתי אז עם חברתי ולימים אשתי נירה ז"ל, ורינה התאהבה בה", לונדון מספר. "רינה חיבבה גם אותי, אבל ניסתה לשדל את נירה שהחיים עם גבר הם לא החיים הנכונים. אני לא הבנתי את העניין הלסבי, למרות שגדלתי בבית בוהמי של שחקני תיאטרון, ואחד המורים שלי בבצלאל היה הצייר יוסי שטרן, שהיה הומוסקסואל גלוי. אני זוכר שהתארחו אצל רינה כל מיני בנות יפהפיות, שחלקן התפרסמו אחר כך כמשוררות. תמיד תמהתי מה הן עושות שם בדיוק".

אחרי פרסום 'הדווקאים', אף אחד כבר לא תמה מה הן עושות שם בדיוק. הספר עוקב מקרוב אחרי גילוי המיניות של המספרת והיכרותה עם חבורה של כ־20 נשים וגברים שבילו יחד במסיבות, שיחקו קנסטה ופוקר עד השעות הקטנות של הלילה והשתכרו מברנדי זול. באופן לא אופייני, בתוך הגטו הצפוף שמתואר בספר, שתי הקהילות – ההומוסקסואלית והלסבית – מעורבבות ביניהן לחלוטין, וחבריהן מדגימים מיניות נזילה, שאיפשרה לכולם לשכב עם כולם ושימשה גם כאפיק של מרד נגד החברה הישראלית.

"אלוהים הטוב שלי", היא כותבת בספר. "איזו מציאות מופלאה. שני גופות גבריים עירומים כביום היוולדם. אצלם גוף מעורטל במחציתו העליונה, גוף של אישה. אחד מהשניים הוא אליעזר. השני אינו נחום. מישהו אחר. האחר שרוע על בטנו, וידו משחקת בשדיה של רחל. את גבו מכסה גופו של אליעזר. רחל מנסה למשוך עליה את אליעזר, אך הוא מניח את ידו על בטנה ומרחיקה ממנו. איש אינו מניח לה לגוררו. 'הומוסקסואלים מחורבנים', היא מתייפחת. 'מטונפים כמוכם. גם אני רוצה'".

החיים של בן מנחם וחבריה התרכזו סביב בניין ישן ב"שטח הגדול" ביפו. לפני שעבר באמצע שנות ה־60 שיפוץ מסיבי שמיתג אותו מחדש כ'יפו העתיקה', זה היה מתחם של פשע, זנות וסמים, החצר האחורית של העיר הלבנה, ובין דמויות המשנה ב'הדווקאים' מופיעים גם סרסורים, זונות ועבריינים. בבניין שבו התגוררו רינה וחבריה התמקם מועדון 'עומר כיאם', שהפך לימים למוקד הבוהמה התל־אביבית.

"אילו היה עליי לתאר את הבית לפני חמש שנים", כותבת ש.ר.ב בספר, "היה עליי לפרט כי היו שם שתי קומות, ואנו השתמשנו בעליונה – למגורים, ובתחתונה – למקלחת ולהשלכת פסולת וכולי וכולי... היום קיים שם מועדון לילה חבוב שהקימו כמה טיפוסים אמנותיים במרץ רב ובשאיפה לעשות כסף... באותם זמנים הסתירו את הנוף כמה חורבות ענק מכוערות ואפלות למדי שהיינו מעדיפים לא לקרוב אליהן, כיוון שתמיד היינו עלולים להפתיע שם איזו 'פרולטריאטניקית' שהתמקחה בעניינים שונים עם גבר או גברים שנראו להוטים מאוד לעמול עימה יחד".

במבט לאחור, בן מנחם הציפה בפני החברה הישראלית תופעה שאיש לא העז להודות בקיומה, ולרגע קצר הפכה למעין מדריכת תיירים בארץ לא נודעת, תוך שהיא מדגישה את המרכיב "הטבעי" של אהבה חד־מינית. "קח לך חיילים, המצויים זמן רב ללא נשים", הסבירה אז בראיון לעמנואל בר קדמא ב'ידיעות אחרונות'. "לנים יחד באוהל סיירים. זו אווירה נוחה לפיתוח ידידות אמיצה בין אנשים שאליה מתלווית המצוקה המינית. אצל הבנות זה עוד יותר טבעי. כאן הגבולות בין ידידות ובין מה שקרוי 'לסביות' מיטשטשים. נערות נמשכות מטבען מגיל צעיר אחת לשנייה. הן מכינות שיעורים בצוותא. ישנות אחת אצל השנייה ומגלות אחת לשנייה את כל הסודות. לרוב נעלמת הידידות עם הופעת הבחור הראשון באופק, אך יקרה שהיא מתפתחת ותופסת את מקומו של הגבר".

בניגוד לביטחון העצמי שבן מנחם הפגינה בראיונות, קריאה ב'הדווקאים' מגלה דווקא יחס מתלבט, דו־ערכי, מצד המספרת בת דמותה לזהות הלסבית - זהות שכאילו נכפתה עליה כמו גזירת גורל. באחד הקטעים בספר, אחרי לילה של סקס בדירה תל־אביבית מוזנחת, מדמה המספרת, יעל, שקרן שמש שחדרה מבעד לחלון מתחילה לדבר אליה. "אינני מהסביבה. אף אני בטעות נקלעתי לכאן", אומרת יעל לקרן השמש. "'הו לא!' קוראת היא, 'ודאי שלא. ודאי שמהם את. שהם את. את אוהבת אותם. אתם כולכם שייכים לכולכם. זה רק עניין של הרגל. את תלמדי לא להתבייש. עניין של זמן'. 'לעולם לא', נחפזת אני להכחיש מבעד לחומת הדמעות החונקות בגרוני".

הסערה שעורר 'הדווקאים' לא פסחה על האנשים שהיוו השראה לדמויות הבדיוניות שכיכבו בו. כמה שבועות אחרי יציאת הספר, תחת הכותרת "נקמת הלסביות?" דיווח 'העולם הזה' כי ערב אחד, כשבן מנחם צעדה אל בית הוריה בבני־ברק, נעצרה בכביש החשוך מונית, וקול נשי קרא לה לגשת. כשהתקרבה למונית היא חטפה מכת אגרוף בפניה. "זה בשביל 'העולם הזה'", אמר הקול. "זה פנטסטי כמה אנשים חשבו שהם מזהים את עצמם בספרי וניסו להדביק איש לרעהו ולעצמו זהות של נפש מתוך 'הדווקאים'", אמרה בן מנחם, שבמשך כמה ימים התהלכה עם "פנס כחול מתחת לעינה השמאלית", כפי שדיווח העיתון.

שנה אחרי 'הדווקאים' פירסמה בן מנחם – שוב תחת שם העט ש.ר.ב – את הנובלה 'הצלע – או יומנה של הצלע ה־13', שבמרכזה אישה צעירה ממוצא מזרחי מהיישוב הישן בירושלים, שנישאת לגבר מתעלל ואלים ומגלה בהדרגה את נטייתה הלסבית. גיבורה מזרחית עומדת גם במרכז עלילת הספר השלישי, 'הפרחחית' (1963) – נערה משכונת מצוקה שמסתבכת בגיל צעיר בגניבות, נשלחת למוסדות של שירותי הרווחה, ומתחברת שם לעברייניות צעירות ולנערות שהידרדרו לזנות. כמו בספרים הקודמים, האהבה הלסבית, עם כל הקושי להשלים איתה, מספקת מעט נחמה בתוך מציאות עגומה ודכאנית. ועדיין, כל הגיבורות שבראה ש.ר.ב הן נשים פגועות שנאבקות לשמור על כבוד עצמי ונאמנות לטבען האמיתי בתוך סיטואציה שעושה הכל כדי להקשות עליהן.

"ש.ר.ב בחרה בגיבורות שוליות מופלות ומקופחות קיפוח משולש: כנשים, כמזרחיות וכלסביות", כותבת שרה מענית בהקדמה להוצאה המחודשת. "ש.ר.ב האשכנזייה בחרה להביא את זעקתן של הנשים המופלות והמקופחות ביותר. בספריה היא יוצאת הן כנגד הערכים הפטריארכליים הנוקשים של הסביבה החברתית המזרחית והן כנגד האטימות של הממסד האשכנזי. גם במובן זה הקדימה ש.ר.ב את זמנה: כעשור לפני גל המחאה של הפנתרים השחורים היא מעלה את הקיפוח העדתי כנושא מרכזי בספריה".

בבית משפחתה של בן מנחם מיעטו בדיבור על הספרים שכתבה. האחרות שהייתה טבועה בה מאז ילדותה קיבלה סוף־סוף שם - "רק לא להיות כמו שאר הבריות! רק לא להיות כמוהם! להיות דווקאים!" היא כותבת בספר - אבל על אף המבוכה שבוודאי נגרמה למשפחתה, בן מנחם לא הפכה דחויה. "כשהבנתי שהיא חיה חיים לסביים זה לא נראה לי משהו מיוחד", נזכרת תמי אחותה, שהייתה אז בראשית גיל העשרה שלה. "זה לא היה מקובל, אבל היא אמרה שלא כל אחד מוכרח להתחתן וללדת ילדים. היה לה אומץ, ו'הדווקאים' היה כמו הפגנת עצמאות. היא חיה באופן אוטונומי, עשתה מה שמצאה לנכון ומעולם לא העמידה פנים שהיא משהו אחר".

כשהופיע 'הצלע', בן מנחם העניקה לאחותה הצעירה עותק עם הקדשה. "לתמי", היא כותבת שם בכתב יד עגול וקטן, "בהמון חיבה והערכה, אחותך – שרה רינה בן מנחם. כמובן שעלייך לחכות שנים מספר עד שתורשי לקרוא זאת, אבל בכל זאת! נ.ב. (עצה משפחתית) החביאי תחת המזרון או בין הסדינים בארון, או בין המגבות, או מאחורי הספרים שבארון".

באמצע שנות ה־60 עברה רינה בן מנחם לעין הוד. היא ציירה ועיצבה תכשיטים, הציגה בגלריה מקומית וחלקה בית עם בת זוג. ב־1970, אחרי שנפרדה מחברתה, עברה לאמסטרדם. לבני משפחה סיפרה שהיעד הוא ברצלונה, ואמסטרדם היא רק תחנה בדרך, אבל בסופו של דבר החליטה להישאר בעיר ובראה לעצמה חיים חדשים. בשנים הראשונות לשהותה שם המשיכה לצייר, אבל כשהחלה לסבול מכאבי גב היא נטשה את האמנות ופתחה דוכן למכירת משקפיים בשוק הפשפשים.

במשך תקופה מסוימת חיה בזוגיות עם אישה ישראלית. היא שמרה על קשר עם הוריה ואחיה בישראל, ביקרה בארץ לעיתים רחוקות, אבל הרבתה לארח קרובי משפחה, בעיקר צעירים משוחררי צבא שהשתמשו בדירתה הקטנה כתחנה ראשונה בטיול לאירופה.

בסביבתה מציעים יותר מהסבר אחד להחלטתה להגר. בשנות ה־60 וה־70 עזבו את ישראל מאות, ואולי אפילו אלפי הומואים ולסביות שהאמינו שבחו"ל יוכלו לברוא לעצמם חיים נוחים וקלים יותר. גם הביקורת של בן מנחם על הממסד הפוליטי בישראל ועל אוזלת היד שלו בטיפול בבעיות כמו פער עדתי וקיפוח - הלכה והתגברה. נראה ששלושת הספרים שפירסמה לא הביאו לה את תחושת השייכות שאולי קיוותה לה, וייתכן שסבלה גם מאהבה נכזבת.

אנשים שפגשו אותה באמסטרדם סיפרו שחיה בצמצום סגפני, ויתרה על טלוויזיה, קראה הרבה, עישנה הרבה, אספה גלויות, קנתה בובות של חג מולד במכירות פומביות, טיפחה את דוכן המשקפיים שלה והחזיקה חוג ידידים נאמן. בפני הקרובים שבאו מישראל היא לא היססה לחשוף את חייה ולקחה אותם לבתי הקפה ולברים הלסביים שנהגה לפקוד.

בשנת 2000 פגש אותה הפזמונאי ואיש גל"צ יואב גינאי. "נחשפתי ל'דווקאים' עוד בשנות ה־80 וניסיתי לפענח מי הייתה הדמות הזאת שכתבה אותו", הוא מספר. "אחרי שיצרתי איתה קשר נפגשנו בפאב באמסטרדם והצעתי לה להתראיין לרדיו, אפילו חשבתי לצלם סרט תיעודי על דמותה - אבל היא סירבה. היא שמחה מאוד לפגוש אותי והייתה מקסימה, אבל לא הסכימה לחשיפה פומבית. מהשיחות איתה הבנתי שהייתה לה טראומה מהפרסום שלה. כאב לה שהספרים נדחו על ידי הממסד הספרותי, והיא אמרה שקיבלה החלטה להשאיר מאחור את הציבוריות הזאת שנפלה עליה ולחיות חיים פשוטים. ויחד עם זה סיפרה לי שהיא ממשיכה לכתוב, מתעדת כל יום וכל רגע מחייה. היה לה קשר מיוחד עם ציפורים – היא לא הפסיקה לעקוב אחריהן, ותיעדה אותן בצורה אובססיבית ביומנים שכתבה".

בשנותיה האחרונות סבלה בן מנחם מאמפיזמה – מחלה כרונית של דרכי הנשימה – שנגרמה מהעישון הכבד שלה. חבריה באמסטרדם סייעו לה, ובני המשפחה היו מגיעים לבקר לעיתים קרובות. בחודשי חייה האחרונים היא הייתה מאושפזת במוסד רפואי על חשבון הממשלה ההולנדית. ב־2004, בגיל 69, הלכה לעולמה. לבני משפחתה בישראל היא הורישה את יצירות האמנות שלה – אלבומי צילומים ואוספים שצברה – אבל לא את היומנים הצפופים שמילאה. ליואב גינאי סיפרה שהורתה לאחד מחבריה הקרובים, גבר צרפתי בשם ז'אן לואי שהתגורר בשכנות, לשרוף את כל כתביה.

נחום ברנע התחיל לגלגל את הרעיון להוציא מחדש את הספרים שכתבה גיסתו כבר לפני עשור. "אמרתי לתמי שבלי קשר לשאלה מה המקום של רינה בסצנה הספרותית, הספרים שכתבה מהווים ציון דרך משמעותי בהיסטוריה המקומית של הקהילה הלה"טבית והתרבות שלה". תמי היססה. לא הייתה בטוחה שאחותה הייתה תומכת בהחלטה לפרסם את כתביה מחדש.

אבל אז היא קראה את הדוקטורט של שרה מענית, שקטעים ממנו פורסמו ב'הארץ'. "התחלתי לחשוב שלספרים האלה יש משמעות מעבר לסנסציה הראשונית", אומרת תמי. "חזרתי וקראתי אותם והתחברתי אליהם מחדש. נדהמתי מהבחירה שלה לצלול לתוך העולם הזה של קיפוח ועוולות חברתיות. בהמשך נתקלתי בספר בשם 'חיי פועלת בארץ' שכתבה הניה פקלמן, חלוצה שעלתה לישראל בתחילת שנות ה־20, ניסתה להשתלב בסלילת כבישים וייבוש ביצות וסבלה מנידוי ואפליה שהביאו אותה בסוף להתאבדות. היא פירסמה את הספר שלה ב־1935, שזו השנה שבה נולדה אחותי. חשבתי שיש בזה הרבה סמליות".

מבחינה ספרותית, אומרת מענית, "'הדווקאים' הוא ספר מאוד אמיץ אבל בהחלט לא מגובש. יש בו ערבוב בין שפה ארכאית לשפת דיבור יומיומית שפוגע באמינות של הדמויות. אם כי הכתיבה שלה בהחלט משתפרת מספר לספר. 'הפרחחית' הוא כבר טקסט איכותי. יש שם ממש תיאורים פוסט־מודרניים – למשל כשהיא מתארת את הריקוד של הבנות בפנימייה".

כך או כך, הקריאה המחודשת בספרים הישנים העלתה מחדש את דמותה של שרה רינה בן מנחם כפי שאחותה ומכריה זכרו אותה – על האישיות העצמאית שלה, האומץ לחיות את חייה כפי שרצתה והשאלות הגדולות שהעסיקו אותה. קטע הסיום של 'הדווקאים' משקף את הדרך המפוכחת, המחמירה, שבה חקרה את עצמה ואת העולם שסביבה: "פשוט נורא להיות אדם חי. צריך רק ללכת על שתיים רגליים. ולאכול כמעט כל יום לפחות פעם אחת ולהשגיח שמק־דיזל לא ידרוס אותך בטעות. זה הכל. אבל – קשה להיות אדם. הסוס המושך את עגלת הנפט – הוא חי. הפשפשים במזרונים – חיים. זו לא חוכמה גדולה לחיות. יצור – פשוט נולד לחיות. לחיות עד שימות... אבל עד אשר ימות, איך יחיה? איך יחיה – שיהא אדם? שלא יהא סוס, ולא יהא פשפש, ולא יהא כינה, ולא נחש ולא חפרפרת. אלא – שיהא אדם! איך...?".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"