אני פוסלת סדרתית. את כולם אני פוסלת
איך אני שרוב חיי הרגשתי דחויה ומכוערת, מעזה לומר שהוא לא לטעמי? מה קרה לי? איך הפכתי לאישה הזאת? כעסתי על עצמי. אני לא צריכה להיות להיות חכמה גדולה כדי להבין שיש כאן כשל
אני מודה, ברגע הראשון שראיתי אותו נשמתי לרווחה. בחור צנום וכהה עור, לא גבוה במיוחד, לא מסוקס, החיוך שלו חשף שיניים שראו יותר מדי ניקוטין וזיפים לא אסתטיים קישטו לו את הפנים. חשבתי לעצמי כמה טוב שהוא לא הטעם שלי ושאינני נמשכת אליו. הרי לא יכולתי להרשות לעצמי לפתח איתו משהו מעבר ליחסים חבריים. טעיתי. לא ידעתי שאחרי שתתקלף ממנו העטיפה והוא יחשוף את נפשו בפניי, אגלה שבינתיים הספקתי להתאהב.
ואז זה קרה שוב, ושוב. בכל פעם ששפטתי מישהו על סמך מראה חיצוני, גיליתי שככל שההיכרות בינינו העמיקה, כך מצאתי אותו יפה יותר. לא סתם החברות שלי שאותן אני מכירה לאורך ולעומק, הן הנשים הכי יפות בעולם. היום, וזה משהו שרק ניסיון יכול ללמד, אני מבינה שהעירום הכי יפה הוא זה שמתגלה כשאנחנו עם בגדים. כי עם כל הכבוד לשרירים שמישהו טיפח בחדר כושר, כשאת חיה עם בנאדם הדבר היחיד שחשוב הוא שריר הלב. גם אם הוא נראה מבחוץ מרשים ביותר, הקסם האמיתי יעבוד רק אם יש לו בנוסף גם אישיות שתכבוש אותך.
את היופי הזה שנגלה בבנאדם רק אחרי שאת מכירה אותו, אתרי ההיכרויות מפספסים. חזרתי אליהם לאחרונה בניסיון להוכיח לעצמי שאני בכל זאת מנסה להכיר. אבל ברומא אני מתנהגת כמו רומאית, וכל עוד מדובר בפורמט בסיסי של תמונה ובמקרה הטוב גם כמה מילים, אני פוסלת את כל מי שלא עונה לטעם הבסיסי שלי. כלומר, את כל מי שאינו רזה, בעל עיניים חומות וטובות, שיער שחור קצוץ ובעיקר סקס אפיל. בחור כזה שלפי המבט שלו בעיניים אני אדע שאוכל לטבוע בהן.
וכך, גם אם תמונה אחת שווה אלף מילים, אני מפספסת את אלה שהלב היפה שלהם מסתתר מתחת לעטיפה שלא משאירה עליי רושם ראשוני. אין ספק שככה קשה מאוד להכיר. לאחרונה גם החברים התחילו לנסות להכיר לי. נראה שהמבט המזוגג שהיה לי בתקופת החגים עשה את שלו, והם הבינו שאני לא ממש מסתדרת עם כל העניין הזה שנקרא 'למצוא לעצמי זוגיות', ולכן כדאי שהם יתערבו. אנה למשל הבטיחה שיש לה קסם של בחור להכיר לי. היא אפילו טרחה לציין שהוא אוהב ילדים של אחרים, שזה משהו מעט מוזר להצהיר. "ברגע שתראי אותו עם הבת שלך, תתאהבי בו מיד", היא אמרה ונשמעה מאוד בטוחה בעצמה. אז כדי להוכיח לעצמי שאני באמת מנסה להכיר, הסכמתי להציץ לו בפרופיל, אבל חרף תעודת האחריות שהחברה שלי הצמידה לו – גם הוא נפסל מיד.
תעודת האחריות הוחלפה בתעודת עניות לעצמי. התאכזבתי לגלות שרמת השטחיות באופי שלי לא היתה מביישת אפילו את הקרדשיאנס. תמיד חשבתי שאני אחת כזו שלא נתפסת ברושם ראשוני ולא שופטת בני אדם על סמך המראה שלהם. איך אני שרוב חיי הרגשתי דחויה ומכוערת, מעזה לומר "מצטערת, הוא לא לטעמי"? מה קרה לי? איך הפכתי לאישה הזאת?
כעסתי על עצמי. אני לא צריכה להיות חכמה גדולה כדי להבין שיש כאן איזה כשל. ברור שאם אני לא מאפשרת לעצמי להכיר מישהו לעומק, גם אם הוא לא הטעם שלי, אני בעצם מונעת מראש את האפשרות שזה עשוי לעבוד, שאני עלולה אפילו להתאהב באישיות כובשת, שאני יכולה להימשך גם אם לא מדובר ברשימת מכולת עם רגליים.
כך פסלתי את כולם, אחד אחרי השני, את כל הבחורים שכל החברים ניסו להכיר לי. אני פוסלת סדרתית, וזו היתה תגלית מספיק מרעישה כדי לעשות עם עצמי חשבון נפש. עשיתי אחד פלוס אחד והבנתי שהמראה זה רק תירוץ וכנראה שאני מפחדת להכיר מישהו שעשוי להתאים לי, כי אז אצטרך לוותר על הסטטוס הנוכחי שלי – "גרושה פלוס יזיז".
בעיקר, מעציב אותי שאאלץ להיפרד ממנו. מהיזיז בעל העיניים החומות, השיער השחור והקצוץ, ושלט ה"סכנה!", שלעולם לא יהיה שלי. אין ספק שאני אצטרך להתאמץ יותר ולתת לצד השני הזדמנות אמיתית, או בעצם - לתת אותה לעצמי. הרי בינתיים, במקום לטבוע בעיניים חומות של מישהו כמו שאני חולמת, אני טובעת כל ערב בדמעות שלי במיטה. בוכה, אך מתקשה להשתנות.
