דאגה אינה אהבה

"אני דואגת לך כי אני אוהבת אותך".

כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה? כמה פעמים הוא חנק אתכם? כמה פעמים הוא הכביד עליכם? כמה פעמים הרגשתם שמשהו לא תקין בו, לא הגיוני, לא מסתדר לכם, אבל לא ידעתם להבהיר לעצמכם מה?

אז הנה, אחת ולתמיד, האמת הברורה: דאגה אינה אהבה. דאגה היא פחד. וכשאמא אומרת לך "אני דואגת לך", היא לא אוהבת, היא פוחדת. הפחד מפעיל אותה. הפחד הוא שלה. הוא שייך לה. אין לו קשר אלייך. החיבור בין אהבה לדאגה שהיא עושה הוא מניפולטיבי - הוא קושר את מושא הפחד (את) עם האדם שפוחד (היא). ולכן, כשהיא דואגת - את לחוצה, את מתכווצת, את חשה אשמה. כך היא מפעילה אותך. כך היא שולטת בך. באמצעות הפחד.

האם היא פוחדת בגללך? לא, היא פוחדת בגללה. כי המנגנון שבתוכה הופעל, בגלל זיכרון ישן, או עקב טראומה מודחקת שצפה ועולה. את רוכבת בכביש? אמא דואגת לך, היא פוחדת מתאונה. את יוצאת לדייט? אמא דואגת לך, היא פוחדת שתתאכזבי. את טסה לחו"ל? אמא דואגת לך, היא ראתה יותר מדי סרטים על מטוסים שנופלים. את במינוס? אמא דואגת לך. קיבלת ציון בינוני? אמא דואגת לך. זה האוטומט שלה. היא לא יודעת אחרת.

לעוד טורים של אבישי מתיה

דאגה היא אחיזה. היא מצג שווא של שליטה. היא ניסיון נואש, חסר סיכוי, לשלוט במציאות ולהשפיע עליה. האוטומט של אמא, כמו של כל מי שדואג אוטומטית, נובע מהמחשבה שלדאוג זה להיות אחראי.

כי לא לדאוג, כי להיות חופשי, שמח וקליל, כי לשחרר את האחיזה, זה חוסר אחריות. זה הרי מה שההורים שלנו לימדו אותנו. כי זה מה שההורים שלהם לימדו אותם. אז הם דואגים, ומנסים לכוון את חיינו, לתמרן אותנו, להשפיע עלינו להתנהג כפי שהם חושבים שנכון להתנהג: לא להסתכן. לא להעז. לא להתפטר. לא להתווכח. לשתוק. להרכין ראש. להיות ריאלי. להיות אחראי. להיות קטן. ומוגבל. ולדאוג. תמיד.

והדאגה הזאת מעיקה עלייך. מכבידה עלייך. גורמת לך להרגיש רע. את מתכווצת כשאת חולקת איתה את חייך. ואת מצטערת אחר כך שסיפרת לה. כי את לוקחת על עצמך את הרגשות השליליים שלה ונותנת להם מקום בתוכך ומאפשרת להם לגור בנפש שלך ולהרוס אותך מבפנים.

במקרה הטוב, את מפסיקה לספר לה דברים, כי את הרי יודעת איך היא תגיב. אחר כך את מתקשרת אליה פחות. מדברת איתה פחות. ומתרחקת ממנה. במקרה הרע, את ממשיכה לסבול מזה. מרעילה את עצמך בדאגות שלה, בחששות שלה, בבהלה שלה, ונותנת לרגשות הללו להפחיד אותך, לבלבל אותך, להסיט אותך מהדרך, להרחיק אותך מעצמך. אז זו הברירה האכזרית שלך: להתרחק ממנה, או להתרחק מעצמך.

אבל כשיש מצב של lose lose בחיינו, שתי אופציות רעות, יש תמיד אפשרות שלישית, גם אם היא נסתרת כרגע מן העין. והאופציה הזאת היא לדבר איתה. לדבר איתה אהבה. לדבר איתה באהבה. כי אהבה זה משהו אחר, חיובי, שמח, אוהב, מתרפק - לא קפוץ, מתוח, שלילי ואסוני. ובעיקר בטוח. יציב. עוטף. חזק. אהבה היא הרי האנרגיה הכי חזקה ביקום.

אז אין לך מה לחוש אשמה. או להיבהל. או להשתנות. או להתרחק. אמא שלך (זה יכול להיות, כמובן, גם אבא) רוצה להמשיך ולשלוט בחייך, כלומר בחייה. ואת לא צריכה לתת לה את העונג המפוקפק. העונג הזה שגורם רק סבל, לשתיכן. דברי איתה. דברי אליה. ישר לתוך העיניים. ולתוך הלב. תגידי לה: "אמא, אל תדאגי לי, אני אסתדר, תסמכי עלי. תאהבי אותי. תחבקי אותי. תנשקי אותי. תהיי אמא שלי". וזה הכל.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת