פרידה מהג'ינג'י שתיעב בורות ונזף בפוליטיקאים

ראיתי את עו"ד יעקב וינרוט מנהל באסרטיביות קליינטים כמו נתניהו וליברמן. חזיתי בו יוצא מכליו מול חוסר ידע וריקבון אינטלקטואלי. הייתי מתמחה של מי שהוגדר "עוף מוזר" אבל בעצם היה הביל גייטס של המשפט הישראלי

ד"ר שאול שארףפורסם: 16.10.18 , 15:51

(צילום: טל שחר)

עו"ד יעקב וינרוט שהחזיר הבוקר את נשמתו לבורא היה ג'ינג'י לא רק בצבע שערו אלא גם במזגו, בדיבורו ובאורח חייו. גם כשבנימין נתניהו היה מבקר במשרדו לייעוץ משפטי - אז כראש האופוזיציה – וינרוט היה מנצח ביד רמה על ניהול התיק ומנחה באסרטיביות את ראש הממשלה בעבר ולעתיד כיצד לפעול בזירת החוק והמשפט. לא פעם שמעתי אותו נוזף באביגדור ליברמן או בצחי הנגבי רק כי חשבו לשנות מעט מהמערך המשפטי שהציג לפניהם לניהול התיק. שניהם, אגב, יצאו זכאים תחת ייצוגו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אולם במקביל לדעתנות שפרצה ממנו, ראיתי אותו כואב. קולו היה נשבר ועיניו דמעו כאשר פגש טיפשות. הוא היה יוצא מכליו ומביע חוסר סובלנות כלפי הפגנת בורות. פתאום היה בורח לו הג'ינג'י. בהרמות כוסית במשרדו לפני החגים הוא היה משווה בין ריקבון אינטלקטואלי, בכל תחום ידע, לבין רשעות. ממש כך.

אבל לאחר שקצף, הוא היה מתעצב. לא על שהשחית את זמנו ואת האנרגיות שלו על הכסילות, אלא על כך שהמציאות מכילה בתוכה גם עיוות דין הנובע מבורות. בסופו של דבר, כמו בכל הליך אבלות, הוא נהג להשלים עם זה שהמציאות אינה מושלמת, וגם הוא, שקיווה לשלמות, הפנים בכאב ששאיפתו חסרת יעד סופי. לא הופתעתי כשבאחד מראיונותיו האחרונים הצהיר: "אני לא בא בטענות נגד המוות".

עו"ד וינרוט בלט בסביבתו אך לא התמסר אליה. כך במקום מגוריו הפיזיים ברמת גן, על גבול בני ברק. כך בזירה המקצועית כסנגור מהשורה הראשונה בד בבד עם היותו איש רוח באקדמיה. כך גם ביחס לאליטה המשפטית, שאליה השתייך אבל לא היה פרי גידוליה. הג'ינג'יות שלו תייגה אותו בתור "עוף מוזר". מחד לא למד או התחנך במוסדות המקובלים של דור המייסדים של עולם המשפט, ומכריו הקרובים היו מן העולם הדתי והחרדי. מאידך קשריו עם חברי הקהילייה המשפטית היו הדוקים והוא אימץ לעצמו את הרטוריקה הישראלית בכל לבו.

מתיקי נתניהו ועד לזיכוי האישי - דרכו של וינרוט

רבים מתלמידיו ומתמחיו הפכו להיות עורכי דין מובילים, מרצים וחוקרים באקדמיה ושופטים בבתי המשפט השונים. אף אחד מאלו לא ידעו כיצד להגדיר את וינרוט משום שנמנע מלהזדהות באופן מפורש עם מסגרת פוליטית כלשהי (אף שבשנותיו האחרונות נקשר שמו עם משפחת נתניהו), ולכן בין מכריו, עמיתיו ולקוחותיו היו מכל צבעי הקשת הפוליטית או האזרחית – ימין או שמאל, דתי או חילוני. כולם כיבדוהו. כולם העריצו אותו.

"וינרוט" הפך שם נרדף לעולם המשפט הישראלי. כינוי גנרי לפרקליט צמרת. כמו מייקל ג'ורדן בכדורסל או ביל גייטס במחשבים, כך ד"ר יעקב וינרוט בעולם המשפט הישראלי. בא כוחם של ראשי ממשלות, שרים וחברי כנסת, בכירים בממשל, בצבא ובמשטרה, טייקונים במשק הישראלי ועד אנשים מן השורה. הוא הודה שמהראשונים גבה שכר טרחה בהתאם, ואת האחרונים, בעיקר חסרי הפרוטה שבניהם, היה מייצג לפי יכולתם הכלכלית ולעתים אף בחינם.

כזה הוא היה. איש של ניגודים. אדם דתי בעל חזות חרדית הלומד בהתמדה עם החברותא שלו גמרא, ובמקביל ד"ר למשפטים ומרצה לפילוסופיה כללית באוניברסיטת תל אביב. אדם שקט בהליכותיו היומיומית אך בעל כריזמה עצומה באולם בית המשפט, שקולו היה מרעיד את אמותיו ואת ליבות הנוכחים בו. דיבורו היה מצוי בעולמות הרוח אבל בפועל לא בחל בעבודה סיזיפית בייצוג לקוחותיו.

כל אדם שפגש אותו לא יכול היה להתעלם מאישיותו המרשימה. ידען עצום, בעל ידע תורני ופילוסופי בלתי נדלה. היו מי שלא פחדו להגזים ותיארו אותו "גדול הדור של עולם המשפט".

אדם ששואף לשלמות אבל יודע את מגבלות המציאות, אדם המסוגל להכיל ניגודים רבים בעולמו האישי והמקצועי – הוא אדם שמתייחס למוות ולחיים כצדדים משלימים ולא מתחרים. יהי זכרו ברוך.