אל תהיי מעודדת / טור

בואו נדבר רגע על מעודדות. לא אלה שעושות פירמידות אנושיות, גלגלונים באוויר (סלחו לי על חוסר הבקיאות במונחים המקצועיים) ומשתתפות בתחרויות, שבעיניי, הן ספורט לכל דבר. אלה עם החצאיות והפונפונים, שעומדות על הקווים במשחקי פוטבול ומפזזות על הפרקט באולמות כדורסל.

אני יכולה להבין למה זה התחיל, אי שם בעולם שוביניסטי, כשנשים רצו להיות חלק מתרבות הספורט וזה היה בסדר להפוך אותן לאובייקט מיני ולתת להן להשתתף, אבל לא באמת, רק מהצד. תהיי יפה ותשתקי (או תצעקי "גו־טייגרס!"). אבל אני באמת לא מבינה איך בשנת 2018, בעידן ה־MeToo# וההתעוררות הנשית, התרבות הזו עדיין קיימת. תרבות לא רק של סקסיזם והחפצה, אלא של זלזול והשפלה.

המעודדות של דטרויט פיסטונס. הפכו לאובייקט מיני(צילום: AFP)

הרי זה לא באמת נוצץ כמו שזה נראה מבחוץ. בשנים האחרונות חשפו לא מעט מעודדות את תנאי ההעסקה המחפירים שלהן, החל משכר מינימום (בקושי), דרך הגבלות אכילה ובדיקות שומן ועד הטרדות מיניות שלא מקבלות מענה הולם. ועוד לא הזכרתי את הדרישה להצטלם בפוזות מגרות בביקיני ללוחות השנה המסורתיים, שהקשר בינם לבין ספורט הוא תעלומה בעיניי עד היום.

בתחילת דרכי בעולם התקשורת נשלחתי לסקר אודישנים לקבוצת המעודדות של מכבי ת"א בכדורסל. מסתבר שזה תפקיד מאוד נחשק, וממש לא הבנתי למה. אז שאלתי. קיבלתי תשובות פושרות ולא משכנעות: שזה חלק מהמסורת של הספורט, שהן רוצות להיות חלק מהמועדון שהן אוהדות מילדות, שהן אוהבות לשיר ולרקוד ולהופיע מול קהל, שזה סמל סטטוס.

המעודדות של בוקה ג'וניורס. גם לכדורגל התופע הגיעה(צילום: רויטרס)

אבל בואו, זה סתם תירוץ עלוב, כי גם לחמש נשים ועבד אפשר לקרוא מסורת. והיום, אם את רוצה להיכנס לתעשייה, את יכולה להיות לא רק שחקנית, אלא גם בעלים של קבוצה. את יכולה להיות מתעמלת, רקדנית, זמרת, כוכבת אינסטגרם או מנחה בערוץ הילדים כדי לספק את הדחף להתנועע או לעמוד מול קהל. והתהילה? לא חושבת שהיא באמת שווה את זה.