כך הפכתי משונאת חתונות לבריידזילה
נותרתי הרווקה היחידה מכל החברות שטרם נכנסה לסטרס מעובדת היותה רווקה. חברותיי, לעומת זאת, נמצאות באפליקציות, הולכות למתקשרים ומתישהו אני בטוחה שהן תסענה להשתטח על קברי צדיקים. משפטים כמו, "אני הולכת להפרשת חלה לזיווג", מעוררים בי אימה, ובמקום להפריש חלה בא לי לדחוף להן אותה לפה. ובכל זאת קשה שלא לתהות, מה אני מפספסת?
האם זהו סט צילומים של מגזין יוקרתי? עמוד בפינטרסט? מסיבה של בני המלוכה הבריטי? לא! זו חתונה אמיתית של בחורה ישראלית, מהממת, רזה, חטובה וגם צעירה ממני בכמה שנים. התמונה שלה ושל החתן המושלם שלה השתלטה על מסך המחשב שלי. מתחת לתמונה הופיע הכיתוב: "החתונה הבוהמיינית שצפנת חלמה עליה כל החיים". אני לוחצת על הכיתוב ונשלחת לעולם שלם של חתונות שנועדו בעיקר לנשים יפות ופריווילגיות שרק גורמות לי להרגיש מכוערת, ענייה ולוזרית.
אין לי את המראה שלהן, החתנים השווים שלהן, את הכסף והזמן לעשות חופה יוקרתית על שפת הים. לעזאזל, אין לי אפילו חתן. כן כן, אני רווקה שחופרת באתרי חתונות, ואולי זאת הסיבה שלא אישרו את בקשת ההצטרפות שלי לקבוצה סודית ואקסקלוסיבית בפייסבוק, שבה יש הנחות וטיפים לחתונה מהחלומות, "שרק מבינות עניין יכולות לעשות".
מה העולם יודע שאני מפספסת?
הכול התחיל בחתונה בה נכחתי עם אחותי, לוחמת הקומנדו הוותיקה, שהסתערה על כוס היין ממנה שתתה הכלה בחופה, ובחירוף נפש העיפה משם את הרווקות הנותרות והצמידה את הגביע לשפתיי כמו אקדח לרקה. "שתי", היא ציוותה עליי מיד, ואני רק הבטתי בכוס המלאה סימני ליפסטיק של נשים אחרות, שכמו אחותי גם הן מאמינות שלשתות מכוס היין של הכלה יקרב אותן לחופה, כשרוב הסיכויים הם ששתייה ממנה תקרב אותן ואותי דווקא להרפס.
הפכתי לרווקה היחידה מכל החברות שטרם נכנסה לסטרס מעובדת היותה רווקה. חברותיי, לעומת זאת, כבר שנים עובדות בלמצוא חתן. זאת משרה מלאה, והן לא מוותרות על אף שלב בדרך - נמצאות בכל האפליקציות, הולכות לכל המתקשרים, ומתישהו אני בטוחה שהן תסענה להשתטח על קברי צדיקים. משפטים כמו, "אני מפחדת שזה כבר לא יקרה לי" או "אני הולכת להפרשת חלה לזיווג", מעוררים בי אימה. למעשה, במקום להפריש חלה בא לי לדחוף להן אותה לפה, רק שיפסיקו עם נבואת הזעם בנוסח "אם לא נתחתן עכשיו כנראה שנשאר רווקות לנצח".
ובכל זאת, משהו מהלחץ שלהן חלחל אליי לאחרונה. אחרי החתונה האחרונה התחלתי לתהות האם משהו לא בסדר בי? אני כבר בת 33, שבועיים וארבעה ימים, ואין בי את הבערה הזאת שיש לכל הבנות מסביבי. אני לא מתרגשת מחתונות ולא מפנטזת על החתונה שלי. להפך, אני אפילו לא רואה את עצמי לוקחת חלק בטקס הזה. מה העולם יודע שאני מפספסת? תהיתי לעצמי, והחלטתי לצאת למסע קצר בניסיון להתחקות אחר התהליך שכמעט כל כלה לעתיד עוברת. רציתי לבחון האם אני אכן לא בחורה מהזן הזה של חתונות, או שמא טעימה מהתהליך תגרום לבריידזילה המושתקת שבתוכי להתעורר.
בין סבב אולמות אירועים בעיר הגדולה, וניסיון לטעום את האוכל המוגש שם, גלישות ליליות לפורומים שונים שהמליצו על אינספור ספקים, ורשימת TO DO LIST לא נגמרת (מקווה, צילומים של SAVE THE DATE, מדידות שמלה, אהה כן, וגם למצוא חתן), נתקלתי פתאום בידיד מהעבר שזכרתי שהתחתן. כששאלתי אותו על החתונה שלו, הוא השפיל את עיניו למדרכה וחייך. "חטפתי רגליים קרות", הוא סינן לי בשקט, "אבל כשאני חושב על זה, נראה לי שראיתי בפייסבוק שאת מחפשת אולם או טיפים לחתונה. מברוכ מותק, מזל טוב!". לא הספקתי להגיד לו שזה לא באמת אלא לצורך הטור הזה, אך הוא מיהר לתת לי חיבוק, עלה על קו 66 ונעלם.
סורי מאמי, אני בדיוק מודדת שמלה
"היי טל, מדבר מור מ-012. רציתי לעניין אותך ב...", אמר לי הקול מהטלפון. "היי מור", השבתי. "סורי. אני תכף נכנסת למדידות שמלת כלה אז לא יכולה לדבר". "וואו מזל טוב! איזה כיף!", הוא ענה בהתלהבות, ואני התקשיתי להסיר את החיוך מפניי. היתה זו הפעם הראשונה בחיי שלא שיקרתי לנציג מכירות רנדומלי כי באמת נכנסתי למדוד שמלת כלה. על פי המלצות קבעתי תור למדידות בסטודיו MAISON של אריאל טולדנו . זו הפעם הראשונה שבאמת התרגשתי ונלחצתי. אני יודעת שאני לא באמת מתחתנת הרי, אבל התחושה שזה קרוב יותר מתמיד (ועוד לפני החתן) הציפה אותי, כשבמקביל התעורר בי גם לא מעט 'חוסר ביטחון'. הכלה הרי נתפסת כסמל ליופי בלתי מנוצח, טוהר ותקווה לעתיד חדש. הכלה צריכה להיות עוצרת נשימה, חיזיון בלתי מושג של האורחים, ואני? מה לי ולכל אלו? מה יקרה אם אראה את עצמי בשמלת כלה ואתבאס?
אני רואה בעיני רוחי את הסצנה מ'סקס והעיר הגדולה' כשקארי ברדשאו לובשת שמלת כלה מהודרת ומצטלמת ל'ווג', ופתאום הכול בתוכי צף. ה'טום בוי' שהייתי, ה'לייט בלומר' שאני, הגברים שרציתי ושברו לי את הלב, ואלו שרצו להינשא לי ומעולם לא נמשכתי אליהם. המדידות מתחילות וכבר בשמלה הראשונה אני קולטת שמשהו בציניות שלי מתרכך ומתמזג אט-אט בבד הלבן שעוטף את גופי. מה קורה פה? האם יכול להיות שאני מתרגשת? אבל למה אני מתרגשת בכלל? פתאום צץ בי חשק חמקמק לצעוד לעבר חופת חלומות מלאה פרחים ולבבות. כנראה שאני לא כזו עמוקה ומורכבת כמו שאני מעידה על עצמי, אם שמלה אחת כבר משנה את דעתי על חתונות. וזה עוד מבלי שנכנסתי להתעסקויות המתישות של התהליך, כמו למצוא חתן למשל.
עכשיו רק נשאר שיבוא החתן
בעיר כמו תל אביב שבה בחורים נסים על נפשם בשמעם מילים כמו "מערכת יחסים רצינית", איך אפגוש מישהו שיזרום איתי לחתונה? וחוץ מזה, מה אני בסך הכול מחפשת? מישהו חתיך, עשיר, חכם וחמוד שיציע לי נישואים, שנעלה תמונה לפייסבוק שתוכיח שאמרתי 'איי דו', שנעשה יחד בוק חתן-כלה ושנצעד מאוהבים לעבר השקיעה. לא בקשה כל כך גדולה!
ערב אחד בהיתי במלצר של הבר השכונתי שלנו. אין לנו דבר במשותף, אני גדולה ממנו בכמה שנים טובות אבל הוא חמוד, ויש לו טוב לב בעיניים ו... נו, או-קיי. הוא חתיך הורס למות! וכך, אחרי שלוש בירות וארבעה צ'ייסרים, כלומר כמות אלכוהול המטשטשת את ההיגיון, הצעתי לו להתחתן איתי, והוא הסכים! התחבקנו ארוכות, ותיירת שנכחה במקום הייתה בטוחה שזה אמיתי ומחתה דמעה. בשובי מהבר נשכבתי במיטתי, מבוסמת ומאושרת.
תחושה מוזרה הציפה אותי, נעימה כמו צעיף משי המדגדג את בית החזה והנשמה. אחרי שנים כרווקה, המחשבה שקפצתי לזוגיות ואירוסין עם בחור מהמם הרגיעה אותי. משהו בראש שלי השתבש - מבחורה שלא מתחברת לטקס החתונה כבר דמיינתי את 'הבוק' שאעשה בשמלת הכלה, את מחיאות הכפיים של החברים בשכונה כשנרים חופה מאולתרת בבר השכונתי, את השיר לחופה, את הסלב המקומי שיחתן אותנו ואת הכוס שבעלי לעתיד ישבור.
רגליים קרות
למחרת קבעתי לארוס שלי לו"ז וחוקים: "אתה נאמן לי שבוע אחד לפחות", אמרתי לו, "אתה לא תדע אותי עד אחרי החופה", וקינחתי עם "חייבים למצוא לך מהר חליפה". לארוחת הבוקר הראשונה שקבענו כזוג מאורס הוא איחר ומיד נהייתי עצבנית. אני מכירה את העצבנות הזו - היא מסמנת לי שמשהו מאוד לא טוב קורה. הארוס שלי הגיע, ובטון מתנצל ומבט מושפל התוודה בפניי ש"זאת לא את, זה אני". מסתבר שהוא חטף רגליים קרות ושזה קצת גדול עליו, כל ההתארגנויות וההכנות והסידורים האלה, גם אם הם רק בכאילו.
הטחתי בו האשמות, בערתי מבפנים כי כבר אמרתי לכולם שיש לי מישהו, נו והשמלה! מה יהיה עם השמלה? עד שיש לי אחת יפה כזאת, עכשיו אצטרך להחזיר אותה? הוא הסתכל עליי במבט של "את מטורפת", מלמל התנצלות ועזב את המקום. לאחר שנפרדנו כידידים או כלקוחה ומלצר, נזכרתי בידיד שלי, אותו אחד שפגשתי כמה ימים לפני כן ברחוב. התשובה שלו הייתה זהה למה שאמר ה"ארוס" שלי.
ואז זה הכה בי - זאת לא החתונה, אלא כל הדרישות שמסביב שגורמות לאנשים לנוס על נפשותיהם. וכן, אני דווקא בשלה לזוגיות שתוביל לחתונה, אבל אולי עדיף שתהיה זו חתונה פשוטה עם שמלה, ים וחתן. ומאחר ושמלה וים כבר יש לי, עכשיו רק חסר שיבוא החתן. ובכל מקרה, העיקר שניפגש בשמחות.
