ביקורת סרט - "האדם הראשון": הצד האפל של הנחיתה על הירח
אין טיפת הרואיות בנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח בסרטו השלישי של דמיאן שאזל, "האדם הראשון". ועדיין מדובר באחת הסצנות הכי מרהיבות של השנים האחרונות בקולנוע ובסרט שרב הנסתר על הגלוי בו
מאז "מסע אל הירח" של ז'ורז' מלייס מ-1902, הצית גרם שמימי זה את דמיונם של יוצרי סרטים, והנחיתה עליו דומיינה בקולנוע הרבה לפני שהתרחשה במציאות, ב-20 ביולי 1969. החיבור הזה שבין הפנטזיה הקולנועית והנחיתה על הירח הוליד אף תאוריות קונספירציה, שהמפורסמת בהן התייחסה למעורבותו של הבמאי האגדי סטנלי קובריק בפברוק האירוע ההיסטורי.
סרטו הנשכח-מעט של רוברט אלטמן, "ספירה לאחור" (1968), התרחש על רקע מירוץ החלל בין האמריקנים והרוסים, והקדים לחזות את נחיתתו של אסטרונאוט אמריקני (בגילומו של ג'יימס קאן) על הירח. היא הייתה מלווה בעיקר בתחושה של אבדון כשקאן מצא על הירח את שרידיהם של קוסמונאוטים רוסים. היעדר חגיגיות זו מלווה גם את סצינת השיא בסרטו של דמיאן שאזל, "האדם הראשון" (First Man), שמתאר את הסיפור סביב מסעה ההיסטורי של אפולו 11.
סצינה זו היא מן המרהיבות שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, דווקא משום היעדר הפאתוס שבה (כזכור, העובדה שהיא לא כוללת את אקט נעיצת הדגל האמריקני באדמת הירח עוררה את חמתו של סנטור מפלורידה, מרקו רוביו, מבלי שאף טרח לצפות בסרט – אם זה מזכיר למישהו מישהי).
הסצינה הזו, שכדי שתהיה עוצרת נשימה באמת יש לצפות בה על גבי מסך IMAX, כוללת כמובן את המשפט המפורסם "צעד קטן לאדם" וכו' – אך גם פרט נוסף שלא קרה במציאות. ניל ארמסטרונג (בגילומו המאופק של ריאן גוסלינג) שומט על אדמת הטרשים של הירח, שאינה אלא מחצבה באטלנטה, צמיד שהיה שייך לבתו המנוחה, ועליו חרוט שמה.
השאיפה לשלמות והאובדן הם, כאמור, שני צדדים של אותו מטבע בסרטיו של שאזל. "האדם הראשון" פוגש את ארמסטרונג כאשר הוא בעיצומה של טיסת ניסוי שכמעט מקפחת את חייו. הסצינה הזו צולמה (בידי השוודי לינוס סנדגרן שזכה באוסקר על צילום "לה לה לנד") ב-16 מ"מ, כך שהצופה עצמו חווה את עוצמתה באינטימיות של רכב החלל, יחד עם ארמסטרונג עצמו. זוהי פתיחה נפלאה ומרשימה.
לעוד ביקורות קולנוע:
הסרט עוקב בפרטנות אחר שלבי המשימה בנאס"א, הסכנות והכישלונות – בראשן השריפה שפרצה בחללית "אפולו 1" והביאה למותם של שלושה אסטרונאוטים. גם המחאות שנשמעו ברחבי אמריקה נגד הבזבזנות של תוכנית החלל זוכות כאן להתייחסות. ועם זאת, נדמה שאף לא אחת מהדמויות, למעט ארמסטרונג, מעניינת באמת את שאזל והתסריטאי ג'וש סינגר (זוכה האוסקר על "ספוטלייט"), שהתבסס על ספר מאת ג'יימס הנסן. גם לא דמותו הססגונית והקולנית של באז אולדרין (קורי סטול). כולן נותרות לא משמעותיות במיוחד, שוליות בדרמה המלנכולית של גבריות לבנה בדרכה לעשות היסטוריה.
לרגע נדמה שהסרט הזה הוא התשובה ל"מאחורי המספרים", שב-2016 הביא את סיפורן העלום של שלוש נשים שחורות שהיה להן תפקיד מכריע בשנותיו הראשונות של פרויקט החלל האמריקני. כמו "הצוות המובחר", סרטו הנפלא של פיליפ קאופמן מ-1983, שגולל את סיפורם של האסטרונאוטים שהיו מעורבים בפרויקט "מרקורי" (במסגרתו שיגרה נאס"א לראשונה חללית מאוישת), גם סרטו של שאזל מעמיד במרכזו את הגבריות הלבנה כמקור של השראה, הרואיות ופטריוטיזם. הדמויות הנשיות משמשות בתפקידן המסורתי כ"רעיות דואגות".
אך בעוד סרטו של קאופמן (וזוהי הזדמנות נדירה להפציר במי שלא ראה לצפות בו) פעל כמעין מערבון – "האדם הראשון" מבקש לנטרל את המושגים הנ"ל (השראה וכו') ממהותם. הוא עושה זאת באמצעות תיאור ריאליסטי, פרטני, לעיתים מנדנד, של פרק בהיסטוריה של חקר החלל, תיאור שהוא לחלוטין א-רומנטי. כאשר ארמסטרונג – בתקווה שהדברים הבאים אינם בבחינת ספוילר – דורך על אדמת הירח, המשפט הכי מפורסם בהיסטוריה של העולם המודרני נשמע כמעט אגבי. ובאמת, הסרט לא אומר לנו מאיפה הוא "צץ".
זוהי דמות לקונית, נטולה לכאורה עולם פנימי, מצומצמת מבחינה רגשית – ארמסטרונג של שאזל נושא עמו את הטראומה של מות בתו אל מסעו ההיסטורי לחלל. במציאות, הוא אכן נרתע מתקשורת, נמנע מאירועים פומביים, הקפיד על ריחוק, וגילם בחייו את היפוכו הגמור של דימוי הגיבור ההיסטורי (הוא הלך לעולמו ב-2012). כפועל יוצא, שאזל וסינגר אינם מנסים לחדור אל נבכי הדמות. זוהי חידה, בדיוק כפי שהיינו מצפים שיהיה האיש שהלך על הירח. החלל החיצון אינו אלא מטאפורה לחלל הרגשי שנפער בו.
הסרט אינו מבקש לעסוק בצד האפל של הגבורה והפטריוטיזם (כפי שעשה, למשל, "צלף אמריקאי" של קלינט איסטווד), גם לא לעצב את דיוקנו של "אדם גדול". מה שמניע את ארמסטרונג אינו בהכרח השאיפה לגדולה, אלא ההתמזגות עם הרִיק, הנצחיות של החלל והמוות, שמתוכה הוא נולד מחדש, ובכן, כאדם ראשון (ומאז "הנוסע השמיני" לא נראה סרט שיצר זיהוי ברור כל כך בין חללית ורחם).
"האדם הראשון" אינו סרט על ניצחון, לא על צעד גדול לאנושות, ודאי לא על כיבוש הירח על ידי האמריקנים. אם כבר, הסרט הזה הוא על המלנכוליה שליוותה את אותו צעד קטן לאדם – זו שהפכה את התשוקה אל המוות לסיפור ההיסטורי החשוב של תקופתנו.
