בוליווד גילתה את האיסלאם – ומעצבנת את כולם
הינדים טוענים שהקולנוע ההודי נכבש על-ידי מוסלמים, ומתעלם מהיבטים אפלים של האיסלאם. גם בצד השני כועסים: "אנחנו מוצגים כטרוריסטים"
בעשורים האחרונים חלו שינויים ויזואליים ותוכניים ניכרים בסרטים המופקים בתעשייה האדירה של הקולנוע ההודי המכונה "בוליווד". הקולנוע ההודי מנפץ בהדרגה מוסכמות שמרניות ועוסק בחדרי שירותים בבית (בסרט Toilet משנת 2017), בהיגיינה נשית (Padman, 2018) ובסטיגמה השלילית המודבקת לגברים המתפקדים כ"עקר-בית" (Ki&Ka, 2016). בנוסף נדונים שחיתות שלטונית, אפליה כלפי נשים בנישואין, עבירה פלילית (Dawaat-e-Ishq, 2014) ומצוקת הדיור של מעמד הביניים (Love-Per-Square-Foot, 2018). הסרטים מציגים נשים יפות, גברים חסונים ותפאורה נוצצת, והם זוכים להתעניינות בהודו ומחוצה לה.
עוד סיפורים מרתקים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
לעומת זאת סרטים העוסקים בדת, ובמיוחד באיסלאם, אינם רווחים בבוליווד. מעט הסרטים העוסקים באיסלאם נחלקים לשני סוגים, ובאחד הסוגים האלה "יוצא" האיסלאם אל מחוץ לגבולות הודו ונפגש עם ה"מערב" – פקיסטן או מדינה אחרת. מוסלמים בו מוצגים כ"טובים" או כ"רעים", כלומר כטרוריסטים, שחלקם הם תוצר של אירועי 11 בספטמבר.
הסרט My Name is Khan מ-2010, למשל, עוסק באיסלאמופוביה בארצות הברית לאחר ספטמבר 2001, ומוצגים בו מוסלמים שהסתירו את זהותם ואחרים שהקצינו בעקבות התנכלויות מצד הרשויות ואזרחים. הסרט מגולל את סיפורו של מהגר מוסלמי בשם ריזוואן חאן, אוטיסט הסובל מתסמונת אספרגר
ובעל ידי זהב. חאן נעצר על ידי ה-FBI אך לא מאבד את אמונתו באדם. לבסוף הוא נעתר לדרישת אשתו ההינדית, מנדירה, פוגש את נשיא ארצות הברית ומצהיר בפניו כי אינו טרוריסט. בסרט אחר, הסרט "ניו יורק" מ-2009, סובל מוסלמי בשם סמיר מהתעללות של הרשויות ומבקש לנקום ב-FBI, אך לא באומה האמריקנית. סרטים נוספים עוסקים במוסלמי הרוצח את אחיו הטרוריסט החבר בתא טרור שמתכנן פיגוע בתחנת הרכבת במומבאי, ובפקיסטן, המתגלה כבעלת ברית אמינה בלוחמה בטרור.
קבוצה שנייה של סרטים בוליוודיים על האיסלאם עוסקת ב"איסלאם ההודי", זה שלפי החוקה מקומו במרחב הפרטי של המאמין, בעוד המרחב הציבורי והמדינה צריכים להיות חילוניים. המודל שמציע הסרט ההיסטורי Jodha-Akbar מ-2008 למשל מספר על אהבתו של הסולטאן ג'לאל אל-דין מוחמד אכבר לנסיכה הרג'פוטית ג'אדה. מה שהחל כברית פוליטית הפך במהרה לסיפור אהבה יפה בין גבר לאישה, ובין האיסלאם לבין שאר הדתות בהודו. הסולטאן נענה לבקשת ארוסתו שלא להתאסלם, התיר להכניס את פסל האל קרישנה להרמון ואף השתתף בציון מועדים דתיים אחרים. בסרט מסביר אכבר ליועציו הכעוסים כי הקוראן מורה לכבד את דתם של אחרים ואוסר על התאסלמותם בכוח. בסרט אחר, Bajirao-Mastani מ-2015, מתאהבת הנסיכה המוסלמית בשר ההגנה הרג'פוטי, שמגיע עם צבאו כדי להגן על נסיכותה.
- עוד ניתוחים מרתקים על המזה"ת מבית "הפורום לחשיבה אזורית" תוכלו לקרוא כאן
- מהמאמרים הקודמים בסדרה: מה סין מחפשת במזרח התיכון?
, המרוץ לאפריקה של ארדואן ובן סלמאן
כפירה ובובות שעווה
הסרטים הבוליוודיים המעטים על האיסלאם אינם זוכים לפופולריות – לא בקרב הודים (ובהגדרה זו נכללים בני כל הדתות בהודו) ולא בקרב מוסלמים מחוץ להודו. הודים שאינם מוסלמים מחשיבים את בוליווד לתעשיית קולנוע ש"נכבשה" על ידי מפיקים, במאים ושחקנים מוסלמים. לטענתם היוצרים מתעלמים מהיבטים "אפלים" אצל המיעוט המוסלמי בהודו, כמו אפליה כלפי נשים ונישואי קטינים, ומציגים את האמונה ההינדית כפרימיטיבית. הסרט Oh-My-God מ-2012, למשל, לועג להינדי אתאיסט המאשים את האלים בנזק שנגרם לדוכנו כתוצאה מרעידת האדמה. הבמאי, שוקלה אמוש, נאלץ להסביר כי הסרט חושף את ניצולם של מאמינים תמימים על-ידי דתות באופן כללי.
באופן אירוני, גם מוסלמים בהודו ומחוצה לה מלאים כרימון בטענות כלפי בוליווד. לפני מספר שנים הואשמו השחקנים סלמאן חאן ושאה-רוח חאן בכפירה משום שלא קיימו את מצוות הצדקה בחודש רמדאן. פוסקים מוסלמים טענו עוד כי מוסלמים בתעשיית הקולנוע ההודית נותנים יד לכפירה בכך שבובות שעווה בדמותם הוצגו במוזיאונים נחשבים בעולם ואף עובדים אלים הינדים. מסיבה זו קראו פוסקים למאמינים מוסלמים להימנע מלתת לילדיהם שמות של השחקנים המוסלמים בבוליווד. בתגובה הציע סלים חאן, תסריטאי בוליוודי ואביו של סלמאן, כי חכמי ההלכה המוסלמים יעסקו בענייניהם ואולי גם יפנו את פסיקותיהם נגד הטרור.
מוסלמים מוחים עוד על קשירת האיסלאם לטרור בסרטים הודיים. גם סרטים היסטוריים תמימים כביכול מציגים את השליטים המוסלמים באור שלילי. הסרט Padmavaati מ-2017, העוסק בסולטן עלא אל-דין אל-חלג'י, ששלט בסולטנות-דלהי בסוף המאה ה-13, עמד במוקד של "קרב נרטיבים": מוסלמים טענו שאל-חלג'י הוצג באופן מבזה, והינדים טענו שהשליט הרג'פוטי מהרוול רתן-סינג הוא זה שבלט לרעה בסרט. לבסוף נאסרה הקרנתו של הסרט במלזיה, שרוב אזרחיה מוסלמים. היוצרים הבהירו כי סרטם מבוסס על יצירה בדיונית של הסופר ההודי-סופי מלכ מוחמד אל-ג'איסי, בן המאה ה-16. גם היסטוריונים נרתמו למשימה, ובהם פרופ' אירפאן חביב, חוקר היסטוריה הודית בעת העתיקה ובימי-הביניים. חביב הסביר כי "בריטניה היא ביתו של רובין הוד אבל הוא מעולם לא היה חלק מההיסטוריה הבריטית. לעומת זאת, בהודו כל סיפור אהבה מיתי הופך לחלק מההיסטוריה ההודית".
תעשיית הקולנוע ההודית חוששת להפסיד קהל פוטנציאלי ונאלצת למצוא דרכים יעילות להתמודדות עם הביקורת מכל העברים. היוצרים מדגישים כי מטרתו העיקרית של הקולנוע היא לבדר ולא ללעוג, לעודד אלימות או לעסוק בפוליטיקה. הם מסבירים כי הסרטים מחזקים את הקשר למולדת בעוד שהדת והאמונה הן עניין למרחב הפרטי.
בפועל, חייהם הפרטיים של המוסלמים בבוליווד הם הוכחה לקיומו של מודל הסולטאן אכבר והנסיכה ג'אדה במציאות; הם נישאים ללא-מוסלמים וללא-מוסלמיות השומרים על דתם ומשתתפים בטקסים לכבוד האלים קרישנה והנומן. בוליווד נותרת על מכונה ואף הולכת מחיל אל חיל.
סבינה עבדולאייב היא כותבת אורחת בפורום לחשיבה אזורית
