בין קונצרט לסיבוב במוזיאון: חובבי האמנות יעופו על המופע הזה

מחקר שנערך בבריטניה לפני שלוש שנים (שיתוף פעולה בין האוניברסיטה ע"ש המלכה מארי לבין אימפריאל קולג'), קבע כי ב-50 השנים האחרונות התחוללו שלוש מהפכות במוזיקה הפופולרית. את הראשונה התניעו הלהקות הבריטיות שפלשו לארצות הברית, דוגמת הביטלס והרולינג סטונס בתחילת שנות ה-60, כאשר אקורדים של ג'אז ובלוז נעלמו מהשטח לטובת אקורדים של רוק. השנייה התרחשה בתחילת שנות ה-80 עם כניסתם המסיבית של הסינתיסייזרים. והשלישית, אותה אנחנו מרגישים עד היום, החלה בשנות ה-90 עם הפיכתם של ההיפ-הופ והראפ למיינסטרים מוזיקלי. 

None Of That - סרטם של שלושה סטודנטים אמריקנים, בעיבוד של רע מאיר הישראלי

אם אלו המהפכות ששינו את פני המוזיקה במאה הקודמת, איזו מהפכה מצפה לנו במאה הנוכחית? והאם תזמורת שחורטת על דגלה לבחון את גבולות המוזיקה, תביא את השינוי המצופה? אלו כנראה שאלות גדולות מדי, אולם הן מתבקשות נוכח שמה של "תזמורת המהפכה". התזמורת שהוקמה לפני 14 שנה מכנה את עצמה "מעבדה למוזיקה ישראלית" וככזו היא קיימה לאורך השנים שיתופי פעולה מגוונים ומעניינים עם שלל סוגי אמנויות הבמה בארץ: מוזיקאי רוק ופופ, רקדנים, אמני וידאו ועוד. המופע הנוכחי שלהם, "התזמורת חיה בסרט", עלה בסוף השבוע האחרון בירושלים ובתל אביב.

המופע, אותו ניהלו אמנותית ואצרו זהר שרון, רועי אופנהיים ותמי ברנשטיין, משלב סרטוני אנימציה קצרים מכל העולם שעוסקים באמנות פלסטית. אלו הופשטו מהמוזיקה ומהמילים שנלוו אליהם ומלחינים ישראליים הלחינו עבורם יצירות מותאמות - אותן התזמורת ניגנה בזמן שהסרטונים הוקרנו. סרטון שמתחיל במונה ליזה עובר במונק, פיקאסו ודאלי ומסתיים באנדי וורהול; סרטון שנותן פרשנות מודרנית ל"גן התענוגות הארציים" של הירונימוס בוש; מסע בתוך ציוריו של ואן גוך; וסרט שהופך את "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י לציור מלא תנועה דרמטית – אלו הם רק כמה מ-11 הסרטונים שהוקרנו במופע.

מתוך המופע(צילום: יוסי צבקר)

"הסבא רבא של האנימציה היא האמנות הפלסטית", אומר במהלך המופע המנצח רועי אופנהיים, "עשינו מיוט על הסרטים והזמנו מלחינים כדי לערער קצת את החוויה המוזיקלית על המסך. המוזיקה לא רק מלווה את הסרט, ברוב המקרים היא משלימה אותו, או מנוגדת לו, ומראה את מה שלא רואים על המסך".

ובאמת, בחלק מהסרטונים המוזיקה נבלעת בתוכו או משמשת לו רקע בלבד, בעוד באחרים היא גוברת עליו, מובילה אותו קדימה או מקדימה את העתיד לבוא. אך החוויות הטובות ביותר במופע הן אלו שבהן המוזיקה והסרטון יוצרים שיווי משקל שבו הם לא ניתקים ואי אפשר להפריד ביניהם. המדיום הופך לאחד, ואף שהמוזיקה מתנגנת בלייב והסרטון מוקרן על מסך הם מסונכרנים ומספרים את אותו הסיפור וביחד מעלים שאלות על אמנות וצריכתה. 

Dripped - של לאו וורייר הצרפתי. עיבוד של דניאל קרוגלוב הישראלי

מצד אחד, החוויה של צפייה בסרטונים כשתזמורת שלמה מנגנת תחתיהם לוקחת את הצופה אחורה בזמן – אל תקופת הראינוע, ואל זמן שבו המוזיקה היא זו שדיברה. מצד שני, התוספת של סרטוני אנימציה למופע של יצירה מוזיקלית הוא במידת מה ביטוי לעולם שבו מדיום אחד כבר אינו מספיק, והוויזואליה תופסת מקום של כבוד על פני מדיומים אחרים. אך הרומן בין מוזיקה לאנימציה הוא לא חדש, כבר בשנות ה-60 עבודות וויזואליות בתנועה וסרטונים החלו ללוות מופעים מוזיקליים וכיום כל מוזיקאי שמכבד את עצמו ידאג גם לוויזואליה וגם לתאורה ולתפאורה במופעיו. וזאת מבלי לומר מילה על הרומן ארוך השנים בין מוזיקאים לקולנוענים והיצירה של פסקולים אלמותיים (שימו אוזן על הפסקול של תום יורק לסרט "סוספיריה" שייצא בקרוב).

הבחירה של התזמורת להתמקד אך ורק באמנות פלסטית בסרטונים נותנת ערך מוסף למופע. היא לא רק שואלת על הרלוונטיות של יצירות קלאסיות כמו המונה ליזה או הגרניקה, היא נותנת להן חיים, פרשנות חדשה, ומוסיפה ממדים של רגש שלא בהכרח עולה במי שצופה ביצירה כמו שהיא. מרבית הסרטונים עוסקים ביצירות גדולות ומוכרות או באמנים גדולים כמו חואן מירו, ג'קסון פולוק, פיקאסו, דה וינצ'י, ואן גוך ועוד – כך שגם אם אינכם דוקטורנטים לאמנות, תכירו את מרביתן.

חוויה תרבותית שונה(צילום: יוסי צבקר)

"מי הוא הקהל של תזמורת המהפכה?" שואל אופנהיים לקראת סוף המופע ועונה, "סקרנים, צרכני תרבות, רעבים לאמנות". וזו כנראה השורה התחתונה – אם אתם סקרנים לחוות חוויה תרבותית שונה, לא קונצרט, לא סיבוב במוזיאון, לא סרט בקולנוע – אם אתם רעבים לראות את האמנות שלכם אחרת ושזו תעורר בכם מחשבה – המופע הזה עבורכם.